כשרק עלינו לארץ
אבא שלי במקרה פגש אותו
קנינו ממנו את האוטו הראשון שלנו
זה היה אוטו ישן שהחזיק אצלנו כמעט שנה
ונסענו איתו הרבה למרות הכל.
הוא עזר לנו עם למצוא דירה לשכירות זמנית
אפילו דאג לנו לרהיטים
היה בא לבקר הרבה
והיה מאוד אהוב בקרב המשפחה הגדולה
יום אחד הביא לי בובה
ומאז הפעם הראשונה שראה אותי קרא לי "קוקלקה" -בובה ברוסית.
הוא לימד אותנו מה זה מלאווח
ואהב לאכול מהאוכל שאמא מכינה
הוא עבד במשטרה
ולקח אותנו , אותי ואת אחי הגדול לסיורים במשמר האזרחי מידי פעם
כשאח שלי יצא לטיול כשעוד למד בבצפר היסודי
הוא התנדב לבוא איתו והם בילו יום כייף ביחד
ומידי פעם יצא לי לעיין בתמונות...
בחגים הוא היה שולח לנו גלויות.
כל פעם ממקום אחר בעולם.
הוא ואישתו אהבו לטייל.
שבוע שעבר התקשרה אישתו להודיע שהוא נפטר מסרטן.
יום ראשון למחרת אבא ואח שלי נסעו ללוויה.
הם סיפרו שהיו הרבה מאוד אנשים
ואמא ואני התארגנו לפני כמה שעות
ונסענו לבית האבלים.
את הבית מצאתי אני
וזיכרוני מגיל 6 כנראה לא מאכזב ומשמש למשהו.
ניכנסו בדלת
ולפני ניצבו המון תמונות על כל קיר והרבה אנשים יושבים.
חשבתי שהם אוהבים תמונות עד שראיתי את הכן
ואמא סיפרה לי שאישתו ציירת.
ישבנו עם אישתו- אלמנה כיום
דיברנו על מותו, כמה עצוב וכמה לא בזמן.
לפחות הוא מת מאושר
הוא ראה את העולם,
אישה אוהבת,
שתי בנות מקסימות ואפילו נכדות
היתה לו עבודה מוצלחת במשטרה
הוא חי את החיים בהרבה אושר והצלחה
היתה בו שמחת חיים נדירה מאוד.
זה היה עצוב...
ואני ברחתי עם הדמעות החנוקות לעבר הקירות
ולציורים של אישתו.
היה שם ציור של"נערה עם עגיל פנינה"
הספר שסיימתי לקרוא לפני כמה ימים.
התפעלתי מהדיוק בו ציירה את הציור
ממש כמו המקור
במיוחד אחרי שקראתי את הספר
ואני יודעת על מה מדובר.
היו עוד הרבה ציורים,
רובם בסגנון קלאסי יוצא מהכלל.
הציורים הכי יפים מבין כל אלו שראיתי אי פעם ביחד
אפילו לא משתווה ללאויס רויו ששני אוהבת כל כך.
עכשיו אין שני לספר לה
נגמרה החברות
ואני בטוחה שהיא היתה מתלהבת אם הייתי מספרת לה...
החיים האלה כל כך קצרים
לבקר משפחה אבלה זה לא קל
אבל אמא אמרה שזו מצווה
והיה לא קל
שלא ידעו יותר צער.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
