כן אמ.. החלטתי לפתוח סיפור. לא סתם סיפור. את הסיפור של אמא שלי. זהו סיפור מקורי שהסתמך על כמה מחקרים ובעיקר את מה שאני זוכרת מסיפוריה של אמא שלי מאז שהתחלתי להבין. הייתי דורשת ממנה בעבר לספר לי דברים על ילדותה. ועכשיו את מה שאני כותבת זהו מה שאני זוכרת. מקווה שיהיה טוב ותאהבו. ופליז פליז פליז תגיבו. מילה. שורה. זה ממש חשוב. בבקשה

אלה הם חיי

 פרק ראשון

בשלהי שנות החמישים, ליתר דיוק בתאריך 10.12.1957 יצאה אנחה אחרונה מאישה יולדת. אנחת אושר שמלווה בכאב אשר שחררה אל אויר העולם וולד חדש, תינוקת קטנטנה, תינוקת חדשה, שהתווספה אל מספר העצום שחייו ועדיין חיים בעולם באותה התקופה...

ולשם מה אני מספרת את זה? כן.. התינוקת הקטנטנה הזו הייתה אני. אני. בשעה 22:17, באמצע הקור המקפיא וחודר העצמות של דצמבר, עם מגז האוויר העגמומי, באמצע פתיתי השלג שיורדים ללא הפסקה, נרדמתי בין זרועותיה החמימות של אימי ונשמתי את נשימותיי הראשונות...

==========

מאז שהייתי ילדונת, אמי סיפרה ואני אף זוכרת, שהייתי שובבה. היה בעיניי מבט חוקר ומתעניין וגם קצת מתחנחן, אשר תמיד שבה את ליבם של כל הסובבים סביבי. הייתי רעבה לתשומת לב. אהבתי את זה. מאוד. הייתי מתעניינת בהכול. בכל דבר. בגיל חמש שאלתי אפילו את חברתי רוסיקו  איך מגיעים תינוקים לעולם.

אז- זה היה אסור. אפילו לחשוב על איך באים ילדים לעולם. אפילו לדבר על זה. ועוד אני? בגיל חמש. היא אמרה לי שהילדים באים בחבילות. ההורים מזמינים אותם והם באים בדיוק כשרוצים. אבל אני ידעתי שזה לא נכון. אני זכרתי שהייתה לאמא שלי בטן ענקית כשהיא הייתה בהיריון על אחי אהרון. אני אפילו זוכרת את הלידה שלו. הוא יצא מהבטן של אמא. אבל איך???

בנוסף להכול- הייתי ערמומית.

ידעתי להפוך את הרגשות של אנשים לטובתי כדי להשיג את כל מבוקשי, במבט קטן, ועצוב כמו של כלב קטן ועזוב יכולתי להשיג הכול.

הייתי ילדה יפה. שערי שחור כפחם. עייני בצבע דבש בהירות ויפות, בגווני חום ירוק. ירשתי מאחד ההורים שלי עצמות לחיים גבוהות ויפות.כשהייתי מחייכת הן היו מתכווצות לעיגולים חמודים. במקום גומות לחיים קיבלתי כמתנת אל לחיים. כילדה הייתי גבוהה במידה.

וללא ספק- הייתי ילדה קטנה ומרדנית. אהבתי להשתובב עם בנים ובנות, חברים וחברות ולשחק בכל משחק אפשרי שיש, תוספת ודלגיות- אפילו בגולות וגוגואים. ובחורף אהבתי ביותר הוא לשכור מחליקיים ולהחליק על האגם הקפוא שליד החנות מכולת של אבשלום. גם לעלות במרומי גבעה מושלגת אהבתי- ולרדת ממנה עם מזחלת הכי הרבה.

בבית הקטן, שם בגרוזיה, בעיירה שכוחת אל, מה שאהבתי יותר מהכול והפיג את השעמום מסופות השלגים היו ה-ספרים. הייתי בולעת ספרים. הייתי תולעת ספרים. קראתי יותר משאדם יכול בעצם לנצור.

קראתי בילדותי עשרות ספרים ואפילו יותר.

אהבתי להישאב למציאות חדשה, שונה ממה שאני מכירה- לעולם שלא שלי, להסתכל, לדמיין, לחיות את הרגעים שכתובים על פיסת דף. אהבתי להרגיש על עצמי את תחושותיהם של הדמויות, אהבתי לבכות איתם, לשמוח איתם. אהבתי ועד סוף ימי אוהב ספרים.לאהוב איתם.

אפילו פעם אחת יצא ליי להרגיש כך.

בגיל שניים התחלתי להרגיש עקצוצים בבטן כאשר שכן שלי בן ה-15 עבר לידי, איך קוראים לזה בימינו? פרפרים בבטן?...

 בתקופה שלי מה היינו יודעים? ידעתי קצת על אהבה רק בספרים. פעם קראתי על זה בספר שהם נכנסו למיטה.

מה הם עשו שם? הם יושנים? רק ה' יודע. שנות השישים היו עידן התמימות.

קראו לו אלי. הוא היה מחייך אליו ואני אליו. הוא היה מגניב אלי מבטים ואני החזרתי לו באותו המטבע. הוא היה משחק איתי הרבה. המון.הוא היה משחק אפילו בי.

כמעט  ואז הוא נישק אותי בלחי קרוב מאוד לשפתיים.

בתקופה הזו שחייתי זה היה דבר שאסור לעשות.

 זה היה דבר כה אינטימי שרק לאמא ולאבא מותר לנשק אחד את השני בלחי. ואפילו בפה.

בלי לשים לב הסמקתי. ולחיי נהיו כעיגולים בוערים באש המרצדת סביבם.

 החזקנו ידיים בשקט בלי שאף אחד ידע.

הוא היה הילד היחיד שאי פעם אהבתי אותו בכל ליבי.

הוא היה האהבה היחידה שלי איי פעם.

אפילו אחריי שהתחתנתי.

ולא, לא איתו התחתנתי. עם מישו אחר.

 ===============================================

תגובות?הערות? הארות?

(רק שתדעו. יש פה ספוילר ממש גדול! ספוילר עצום שישרת את כל העלילה)

אני מבקשת- בשום אופן- פשוט בשום אופן שלא יעלה לכם בראש לפרסם פה דברים! בשום אופן!

אני כ"כ שונאת את זה!