וזה בדיוק כל העניין.

כל מה שאני צריכה זה רגע. רגע לחשוב, רגע לכתוב, רגע לנשום ולהפסיק לדאוג. כמובן שזה בלתי אפשרי.

אני לא יודעת לאן אני רוצה להגיע. אין לי מטרה. וזה משגע אותי.

אני רוצה ללמוד בחו"ל אבל לא יודעת מה. וגם אמא אומרת שזה לא נבון כי אז אני אתחתן עם מישהו מחול ואעבור לגור בחול או שאני לא אתחתן בכלל (ושתי האופציות נראות לי לא מוצלחות במיוחד... אף על פי שהשנייה מעט יותר סבירה)

אני רוצה לפסול תפקיד אבל לא יודעת איך, או מה לעשות ברגע שמישהו ירחם עלי ויתן לזה לקרות. אין לי פרוטקציות. אני באמת רוצה להיות פקידה?

אני רוצה להרזות (אפשר לומר- חייבת להרזות) אבל לא יודעת מאיפה להתחיל.

אני רוצה שיפסיקו לצאת לי וורידים ברגליים (אני בת 19 פור גאדס סייק!!!) אבל לא יודעת איך בכלל לגשת או לדבר על העניין ועם מי.

אני רוצה להינות אבל לא יודעת איך

לצאת אבל לא יודעת עם מי

ולהפסיק לחשוב על מה חושבים עלי. ומה כולם עושים

מה שאני רוצה הכי טוב בשבילי. מה שאני רוצה הכי טוב בשבילי. מה שאני רוצה הכי טוב בשבילי.

ומה אני לעזאזל רוצה?!

להפסיק לקנות בגדים

ולהיות אובססיבית בקשר לאוכל.

ולהוציא את כל הכסף שלי. ושל ההורים שלי.

אני רוצה להתחיל לחיות נכון- אבל איך חיים נכון?!

אני רוצה להפסיק לקנא ולהתבאס ולהרגיש ענייה חלשה שמנה וחסרת קישורים חברתיים.

אני רוצה להיות אני בדרך שמחה. בדרך טובה יותר, דרך בריאה.