האם פעם קרה לכם שהרגשתם שמחים במקום אחד והשני עצוב ואחרי יום מחשובותייכם השתנו?
כי לי זה כבר קורה במשך ארבע שנים רצופות. עברתי לניו יורק בגיל 14, לא ידעתי אנגלית בכלל: בבית ספר לא יכולתי להכיר חברים חדשים, לא יכולתי ללכת לקניון ולשאול איפה השירותים ולא יכולתי לבקש עזקה ברכבת שלא ידעתי את הכיוון. תמיד חלמתי על כמה טוב היה לי בישראל וכמה אני רוצה לחזור.
לאחר שנה כשחזרתי לארץ לא רציתי בכלל להיות בארץ, הכל נהיה לי כל כך ורוד בניו יורק. האנשים המגדלים השפה שלמדתי פחות או יותר לדבר אבל אז התאהבתי! הכרתי את האהבה הראשונה שלי שעד היום עוד נישארה כצלקת ענקית ועמוקה בלב..
לאחר שחזרתי מהחופשה בארץ לניו יורק שוב מחשבותיי רצו במוכי הן היו כל כך מבולבלות ומתוסבכות, אהבה וגעגעועים משולב עם חברים מקומיים ולבסוף החלטתי להישאר לעוד שנה בניו יורק וויתרתי על אהבתי שד"א היא אבדה במשך שנתיים למרות המרחקים האדירים.
אך היום אני ניצבת פה מול סיומה של השנה הרבעית בתור אישה צעירה בת 18שהתחילה תואר ראשון בבמנהל עסקים וחושבת האם זה הזמן בו אני אעזוב הכל באמצע, את ביתי חבריי ולימודיי לטובת אותה ארץ שכבר נתרחקה ממני? לאותה אהבה שלא קיימת יותר? או לאותם אנשים שכבר שכחו אותי?
מי אני בישראל?! מי אני בניו יורק?!
לאיפה אני שייכחת ולאיפה אני צריכה ללכת?????????