אני מתאמנת בקראטה כבר 6 שנים, וכל אימון בשבילי הוא הרפתקה חדשה. בכל
אימון אני נהנית הכי בעולם, נותנת 100% מעצמי ואפילו מעבר, ומתמלאת
מוטיבציה וחשק להמשיך ולהגיע למטרה שלי- החגורה השחורה. מעטים הדברים
שגורמים לי להיות מאושרת כמו להרגיש שאני מתקדמת בקראטה, לומדת דברים
חדשים, ויוצאת מיוזעת וסחוטה מהאימון, עם חיוך גדול על הפנים. בשנתיים
האחרונות באמת התחלתי להרגיש כחלק ממשפחה, והתחברתי מאוד לסמפאים שלי,
חגורות חומות ושחורות שמהווים הדוגמה שלי. האימונים הפכו לחלק בלתי נפרד
מהחיים שלי, שהוא מאוד משמעותי בהם.
לפני כחצי שנה, אחרי התחרות, סיפרת לי ולדולב שאחרי התחרות אתה מתכנן להעלות אותנו לקבוצה שאחרינו, לקבוצה של הגדולים. אני אדבר בשם עצמי, אם כי אני יודעת שדולב יסכים עם דבריי, אבל ברגע ששמעתי את הבשורה התמלאתי במצברים של מוטיבציה. הרגשתי
שאני מתקדמת, שהמאמצים שלי נושאים פרי. עם זאת, קצת נלחצתי, והיה בליבי
פחד רציני שלא אצליח לעמוד בציפיות ובמעמסה הפיזית של הקבוצה הבאה. החלטתי
שאין טעם להשאיר את הפחד הזה וצריך לעשות איתו משהו, ומאז, כבר חצי שנה,
אני מתאמנת באופן שוטף באתלטיקה. בימי שני, רביעי וחמישי אני מתאמנת
בקראטה, ובימי ראשון ושלישי המאמן שלי באתלטיקה קורע לי את הצורה. אני רצה
קילומטרים- ואפילו המאמן שלי שם יודע שאני לא עושה את זה כדי להגיע לאליפות
כלשהי, אלא כדי לשפר את הסיבולת שלי, כדי להשתפר בקראטה. מהאימון הראשון
שלי שם הוא יודע שהצטרפתי כי הקראטה עומד בראש מעייניי, וכי אני כל כך רוצה
להיות במצב פיזי מספיק טוב כדי שאני אוכל להתפתח וללמוד מבלי לקרוס לאחר
כל אימון בקבוצה שם.
בשבוע האחרון של החופש פשוט נתתי את כל מה שהיה בי באתלטיקה, כי חשבתי שהמעבר שלי לקבוצה הבאה הולך וקרב. אבל טעיתי. ואתה לא מבין כמה העניין מעציב אותי.
תראה, בכל אימון מתחילת השנה אני נותנת את כל מה שיש בי, ואני מניחה ששמת לב לכך. באימון חוף נהניתי בטירוף, ואני פשוט אוהבת את זה.
אבל שני דברים, שמתרכזים בעצם לדבר אחד, מעיקים עליי. מעיקים עליי נורא.
והרגשתי שאני חייבת להגיד לך את זה באיזשהו שלב, והיום היה פשוט הקש ששבר
את גב הגמל. מה שאתה עומד לשמוע כרגע ממני יושב על לבי בכל אימון, אבל היום
ובאימון של פול ודני היה השיא.
סער ורועי, כפי שודאי ידוע לך, העבירו היום את האימון. והם היו תותחים
והשקיעו כתמיד, אבל היו המון בעיות התנהגות, והם פשוט הוציאו את כל הקול
והאנרגיות שלהם על בעיות משמעת. ילדים, ואני מתארת לעצמי שאתה יודע במי
מדובר ואפילו כאלה שלא ציפיתי מהם, צחקו, שיחקו, עשו בלאגן, או בקיצור...
שכחו מה הייתה מטרת האימון מלכתחילה. ואני כל כך התאכזבתי, כי הרגשתי שסער
ורועי הם שוטרים. ועזרתי להם, והשתקתי את חבריי לקבוצה, והרגשתי כל כך
פגועה שאני באה לאימון כדי להשקיע ולהתפתח ואילו האנשים שנמצאים איתי
בקבוצה באים לאימון כדי להשתעשע ולעשות צחוק.
אני כל כך רוצה להתפתח! אני חופרת כל הזמן לסער שילמד אותי בסאידאי ואני
עוזרת לו בתירגול של הבונקאי וזה פשוט חלק בלתי נפרד ממני, ובתחילת השנה
הייתי כל כך מלאת מוטיבציה... אבל כמעט עם כל אימון היא פוחתת... ואני
מקווה שאתה קצת מבין אותי ולא חושבת שאני מתנשאת. כבר הרבה זמן יש לי מועקה ענקית בבטן ובסוף כל אימון דולב מספר לי את התחושות שלו לגבי הדחייה במעבר
הקבוצה, ואני מזדהה. נורא.
ואני מבינה שאין מקום, ואני מבינה שאין להם מרחב נשימה בקבוצה שם ואני
מבינה שאני רק כחולה פס שאיננה, כביכול, ברמה המספקת, כדי לעלות קבוצה. אבל
תאמין לי שאני כל אימון נותנת את כל מה שיש בי ואני כל כך צמאה ללמוד
ולהתפתח, ובמקום זאת אני מתאמנת בקבוצה עם ילדים בכיתות ה' שמזלזלים ועושים
צחוק. אני כל אימון יוצאת ומדברת עם דולב על העניין, ושוב ושוב אני מרגישה
שאני מעדיפה לעלות קבוצה ולצאת סחוטה כל אימון, מיוזעת ועייפה לחלוטין,
מאשר לצאת ולהרגיש דפוקה, להרגיש שאני עומדת במקום ובמקום ללמוד ולהתפתח
אני מתאכזבת כל אימון מחדש.
אני מצטערת על כל החפירה, אבל לא יכולתי להחזיק את זה יותר בבטן. אובדת
לי התשוקה לקראטה, לאימונים, אובדת לי האהבה והמוטיבציה, ובמקומה אני סתם
עומדת במקום, מרגישה שזה לא זה. וליאור וחן ובאסל ומאור ועדן כל הזמן
שואלים אותי מתי אני עולה, ועדן כל הזמן מספרת לי שהיא לומדת קאטות חדשות
ואני מתה מקנאה. אני כל כך רוצה ללמוד גם! הקראטה מהווה חלק כל כך משמעותי
בחיים שלי, ואני מוכנה לכל אתגר שתציב בפני רק כדי להתפתח! בבקשה, תן לי
ולדולב לעלות קבוצה. תן לנו הזדמנות! השהות בקבוצה הנוכחית שלנו
רק מהווה, לפחות מבחינתנו, בזבוז מוטיבציה ובזבוז זמן, שיכל היה להיות
מוקדש ללמידה.
אנא, קח את המכתב הזה לתשומת לבך. זה באמת נושא שחשוב לי מאוד.
שנה מופלאה עברה עלינו ביחד. מעולם לא הרגשתי אל אדם כלשהו, את אותם רגשות שחוויתי איתך. כל שיחה איתך, שנמשכה שעות ארוכות, עוררה בי אנרגיות חבויות, שכלל לא ידעתי שטמונות בי.
בהתחלה היית כמו אח בשבילי, כתף לבכות עליה, אדם שידע עליי והכיר אותי יותר מכל אדם אחר, אפילו שראיתי אותו לעיתים רחוקות.
אמנם הכרתי אותך הרבה לפני שהצלחנו להתחבר באופן המיוחד הזה, וזמן רב היה שרוי בינינו נתק פשוט כי הייתי ילדה קטנה... אבל כבר בשיחה הראשונה שלנו במסנג'ר, שנמשכה שעות ארוכות, הרגשתי כאילו אנחנו אחים שהופרדו בלידתם. דיברתי איתך על דברים שלא העזתי לדבר עליהם עם איש, ואתה הרגשת בדיוק כמוני.
אחר כך התקרבנו, והחלפנו מספרי פלאפון, מה שהיה משעשע בהתחשב בעובדה שאסמס הראשון ששלחתי לך היה על כמה שקרין גורן נסגדת. התחלנו לדבר, והרבה. ואוי... כמה שהשיחות האלה עשו לי טוב. הן אלה שגורמות לי להרגיש עכשיו, כשהקשר נותק, שאני לא מתגעגעת אליך, כי אם לעובדה שהיה לי אדם שיכולתי לדבר איתו בכל זמן שבעולם, ואף אדם אחר לא יוכל להחליף את זה.
אילו רגשות היו שם?
לא ברור. בהתחלה זו הייתה רק קרבה בין אחים, אבל אחר כך אהבתי אותך. באמת ובתמים. כנראה שידעת, כי לאנשים שקופים כמוני קשה להסתיר רגשות, ובכל פעם שאמרת שלא תוכל להגיע, בטון חסר האכפתיות שאפף אותך פעמים, הלב שלי נפל.
אבל כשכן ראיתי אותך, הרגשתי כאילו כל העולם שמח איתי. ההתרגשות, החיוך הגדול והאושר הגדול בימים שלפני הפגישה, אותם ספרתי בהתרגשות עד למועד בו נתראה, והימים שאחרי, בו הרגשתי כה ברת מזל שיש לי אותך.
מים רבים זרמו בנהר עד ששנינו הבחנו בכך שמתפתח פה דבר שהוא מעבר לידידות רגילה. התחלת לפתח כלפיי רגשות, ויום אחד, לאחר שלא דיברנו במשך שבוע (כבר לא זכור לי למה זה קרה), ראיתי אותך בשבת אחת ברחוב אחרי שחזרתי מהריצה. באותו ערב נפגשנו, בפארק, והיה לי ברור שמשהו מיוחד קורה פה. יום לאחר מכן לקחתי הפסקה, כדי להבין מה אני מרגישה, והפלאפון שלי נותק לשבוע, מהסיבה שידעתי שכדי לחשוב אני צריכה שקט, ואם הפלאפון היה עליי ודאי הייתי מבלה את כל זמני בשיחות איתך. ולאחר שבוע ההודעות שראיתי שקיבלתי ממך היו הדבר המקסים ביותר ששמעתי ממישהו אי פעם. לא תיארתי לעצמי שאני אוכל להיות מוערכת ברמה כזו ע''י בן אדם שכל כך חשוב לי.
ואתה ידעת, שכך מרגישה גם אני.
בכל אופן... מכאן המצב החל להדרדר. השיחות החלו להתקצר ולהיות חסרות טעם, ההודעות ממך הפכו למאורע נדיר וידעתי שהולך פה משהו. ההבטחות החוזרות ונשנות שלך להתקשר הפכו לדבר שמעולם לא התקיים, וידעתי שקורה משהו לא טוב. ביום ההולדת שלי קיבלתי ממך רק אסמס שטחי וחסר מחשבות, ואי אפשר לתאר מה הרגשתי כשהגיע אליי שליח של זר4יו עם זר ענק של פרחים ביום ההולדת שלי והידיים שלי רעדו מהאפשרות שאולי זה ממך ואתה עדיין זוכר, ואז פתחתי את האיגרת וראיתי שזה מהדודים. אאוץ'.
ואז נודע לי שהמרת אותי במישהי אחרת. באופציה יותר זמינה, שאתה רואה לעתים קרובות יותר. בגדת בי ובאמון שלי, ופגעת בי כמו שאיש מעולם לא העז.
לאחר שחודש שלם עיכלתי את העובדה שאתה בוגד בי והייתי עסוקה בלהאשים את עצמי, התקשרתי אליך, כמו הבחורות הפתטיות מ'הרווק' ששברו להן את הלב ולא בחרו בהן, כדי לברר למה. למה זה קרה, למה כל הייסורים האלה הגיעו לי. ואתה ענית לי במשפט אחד.
'אין לי מה להגיד לך'.
ככה, אחרי כמעט שנה שבה אמרנו זה לזו את כל מה שהיה על ליבנו, שברת את הלב שלי ועוד כתגובה לא היה לך מה להגיד.
לא ראיתי אותך זמן רב מאז כל המאורעות, ואני מאמינה שזה לטובה.
אבל היום קראתי ספר, ''כל בית צריך מרפסת'', שתיאר את כל הרגשות שלי במילים כה מדוייקות. דמעתי מהזדהות עם הגיבורה.
ואני חושבת...
שזה לא כי אני מרגישה אליך רגשות כרגע.
לא נותרה בי טיפת אהבה אליך אחרי שחוויתי את כל הכאב שגרמת לי להרגיש.
חסרות לי ההודעות שלך, השיחות, האכפתיות. היכולת לאהוב מישהו, לשפוך בפניו את כל הלב שלי, ולשמוע בכל זמן שהוא עצות כנות.
כל שאר הדברים הם סתם תשוקה גדולה במסווה של רומנטיקה.
חסרה לי התרגשות.
חסרות לי שיחות לילה, להגניב את הפלאפון מתחת לשמיכה שאימא שלי לא תראה שאני מדברת בפלאפון ב12 במקום לישון.
חסר.
לא יודעת אם אני צריכה לפרסם בכלל את הפוסט הזה, לא יודעת.
אבל ככה זה, השראה מובילה לעתים למעשים שטותיים.
יופי, ככה אני כותבת במקום ללכת להכין שיעורים בפיזיקה. למה זה טוב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יות מאושרת כמו הקראטה.
