אוקיי..ממש השתדלתי אתמול אבל לא יצא.. לא נורא, הוא כאן היום-
פרק "מעבר" אני קוראת לו.. בעצם מהפרק הבא ה-סיפור מתחיל
תהנו! :
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בשעת לילה יחסית מוקדמת בשביל טום, הוא חזר הביתה.
הוא נעל אחריו את דלת הבית בשקט ועלה לחדרו מבלי להוציא הגה מהפה. חשוד.
סיטואציות כאלו רק אומרות שאני צריך להניח לו למקסימום חמש דקות ואז הוא ירד לדבר איתי בעצמו.
המתנתי חמש דקות שמהר כבר הפכו לעשר ולחמש עשרה וטום לא ירד. טוב, אם הוא לא רוצה לשתף אותי. אבל אחרי הכל הסתקרנתי לדעת מה גרם לו לחזור כל כך מוקדם או בכלל לחזור באותו הערב, אז עליתי בעצמי לחדר שלו. הדלת הייתה פתוחה, סימן ברור שהוא ציפה לי.
"טום?" קראתי עם כניסתי והדמות שהשתרעה על המיטה הפנתה את פניה אלי. הרגשתי ממש כאילו חזרתי עשר שנים אחורה ואני ממלא את התפקיד של אמא שלי.
הדלקתי את האור והתיישבתי על הכסא מול המיטה שנראה כאילו עשוי מבגדים מקומטים. אם יש עוד הבדל בנינו, זה בדיוק זה, על הכסא שלי בחדר אין אפילו חגורה.
"היא משגעת אותי" הוא אמר וסובב את פניו לצד השני. "מה קרה?" שאלתי.
לפתע הוא קם והתיישב על המיטה כשמבטו תקוע בנקודה לא קיימת מאחוריי. "הכל היה טוב ויפה, היא נהנתה, היא זרמה, שיתפה פעולה אבל לא. היא לא תבוא אליי הביתה ואפילו לא תזמין אותי אליה. אתה מבין?? אני דחוי." הוא זרק את הכל החוצה כאילו במשפט אחד ונאנח.
מעולם לא שמעתי מפיו סיפור כזה על יציאה שלו עם בחורה אבל כשנזכרתי שזו ורוניקה התמונה החלה להראות הרבה יותר ברורה ומובנת. חיוך התפרש על פניי באיטיות וטום לא הבין את פשרו. "אמרתי לך שהיא אחרת" הסברתי בפשטות וחשבתי לעצמי עד כמה זה נכון. "היא לא כמו כולן, אתה ראית איך היא מתלבשת ואיך היא מדברת ואני אף פעם גם לא שמעתי אותה מדברת עם איזו חברה ושלא נדבר על בנים, היא בטח אף פעם לא הייתה.." התחלתי להגיד ותהיתי לעצמי. "לא הייתה מה?" טום הסתקרן.
"בטח אף פעם לא הייתה עם מישהו" אמרתי והוצאתי גיחוך מטום שלאט הפך לחיוך זדוני ומסתורי.
"טוב, עכשיו עלה הערך של המטרה" הוא אמר. "מה? איזו מטרה?" התעניינתי.
טום לא השיב, הוא שתק לרגע, חשב, ואז אמר "המשימה שלך היא לברר לי מה הסיפור שלה, אני לא אוותר עד שהיא תהיה בידיים שלי".
"שאלתי איך היה הטיול עם ג'סי" מייק חזר על עצמו ואני עדיין הייתי מבוהלת ומשותקת. עמדתי בכניסה לחדר במבט לא מפוקס ושתקתי. "טוב, את לא מתכוונת לספר. אל תדאגי, אני אברר ואבא ידע על זה מהר מאוד" הוא איים וקם מהמיטה שלי באיטיות. "לא! בבקשה רק אל תספר לאבא" התחננתי. אם אבא ידע שבכלל הייתי מחוץ לבית בשעות כאלו אני לא אוכל עוד לצאת לעולם. "מה תתני לי?" הוא שאל וכל העניין נעשה מוכר. "בסדר.." ויתרתי במהירות, רק שיניח לי. "אני אשטוף את הכלים ואקפל את הכביסה בשבילך שבוע שלם" אמרתי וחשבתי עד כמה זה לא באמת משנה כי ממילא אני לרוב ממלאת את התפקידים שלו בבית.
"אבל אני אברר" הוא לחש קרוב לאוזני ועזב את החדר שלי.
הדמעות שעמדו בעיניים שלי לא הניחו אפילו לנשימות שלי להיות סדירות. במאמץ גדול נשמתי עמוק והתאפסתי, רק רציתי לישון ולא לחשוב. הידיעה שלמחרת יום ראשון עודדה אותי עוד טיפה, לבית ספר ממש לא היה לי כוח, יום ראשון זה יום לצבירת שעות שינה.
רק החלפתי את הבגדים, לא היה לי כוח אפילו לרחוץ את הפנים מהאיפור, ונכנסתי למיטה.
אני מכירה יותר מדיי טוב את הלילות שהעייפות גוברת על הכל אבל בכל זאת לא משנה מה, אני לא אצליח להירדם. עצמתי את העיניים בכוח אך הן נפקחו מעצמן אחרי שניות ספורות, יכולתי כבר להרגיש את הנימים שמכסים את כל הלבן של העין והופכים אותו לוורוד. התהפכתי מצד אחד לשני, על הגב, על הבטן.
מה יהיה ורוניקה?
הייתי זקוקה לדבר עם מישהו, רק לדבר, להגיד את כל מה שהצטבר לי בראש, את כל מה שמעיק על הלב, את כל מה שהופך את המעיים שלי והופך את הנשימות ללא סדירות.
אני בעצמי לא ידעתי מה יש לי להגיד, לא ידעתי בדיוק מה אני מרגישה אבל כן ידעתי שאני צריכה להוציא את הכל החוצה, לשחרר את הכל, לצעוק החוצה.
אבל בארבע לפנות בוקר? מצאת לך זמן ורוניקה.
את כל הרצונות האלו, כולל הרצון לישון, לא הצלחתי למלא והשמש שבצבצה בחוץ האירה את חדרי והעירה את כל חושיי. העפתי מעליי את השמיכה והתיישבתי על המיטה, משפשפת את העיניים כאילו שזה יעזור להעביר את התחושה השורפת.
בדיוק ברגע הזה, שהבנתי ששינה אני כבר לא אשיג בקרוב, לקחתי את הרגליים במלוא המובן ויצאתי בעקבותיהן במחשבה שאולי אויר צח יעשה לי טוב.
הרחוב היה שומם מכל נפש חיה, הציפורים עוד לא התעוררו והקור של הלילה עדיין הורגש בחוץ.
התחלתי לדמיין רגע בו ביל מתקשר אליי ומזמין אותי לצאת איתו. כמו שאני תמיד עושה, אני בונה סצנה שלמה בראש שמתפתחת למקומות לא צפויים בכלל ואני נסחפת עם הדמיון הכי רחוק שאפשר וכיף לי.
הטיול בחוץ, כמו שחשבתי, עשה לי טוב. נכנסתי לעולם הדמיון שלי ושכחתי מכל הצרות האחרות ויכולתי להמשיך כך לנצח.
"ורוניקה?" עצר קול את הסרט שלי ממש כמו בסרט ולעיניים לקח טיפה יותר זמן מהאוזניים כדי להתפקס לחלוטין. לא פחות ולא יותר מביל עמד מטרים ספורים ממני כשעיתון בידו ונראה ישנוני עוד יותר ממני. כמה מתוק.
קפאתי במקומי לכמה רגעים, מנסה להבין אם אני באמת רואה את מה שאני רואה או שהדמיון החליט להשתלט עליי.
"מה את עושה כאן?" ביל שאל ובשנייה הזו הבנתי שהכל מציאותי וחזרתי בעצמי למציאות.
הסתכלתי סביבי, אני בעצמי לא הבנתי מה אני עושה שם ובכלל איפה אני. מימיני ומשמאלי התנשאו בתים פרטיים רבי קומות, גדולים ומפוארים. החלק היוקרתי של המבורג, מצאתי את עצמי.
"סתם, מטיילת" השבתי לשאלתו וחשבתי אם התשובה נשמעת הגיונית. "את רוצה להכנס? לשתות משהו?" הוא שאל בנימה הכי מנומסת שיכולה להיות ומתוך אינסטינקט של נימוס השבתי "לא תודה, אני בדיוק חוזרת".
וזאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שהצטערתי על כך שאני מנומסת.
ביל נפרד לשלום ונכנס לתוך בית גדול ואני נשארתי במקומי, מתפלאת מעצמי ומהסביבה אבל אני חייבת להודות שיותר מהסביבה. אולי עדיף שלא נכנסתי, אולי הוא סתם שאל ולא באמת התכוון ומה אם הייתי פוגשת את טום בפנים?.. טוב, עדיף שלא נכנסתי. אבל איזה בית יש לו ואיפה הוא גר! זה משנה את כל התמונה לחלוטין. לא פלא שהוא כזה ספונטאני וקליל, כזה מטופח ומקושט בפירסינג וקעקועים, לא פלא שהוא בכלל לא מסתכל עליי. אנחנו באים משני עולמות אחרים.
השבוע התחיל מהר מהצפוי, ככה זה כשמבלים את יום ראשון במנוחה ומשחקי פלייסטיישן עם טום.
יום שני שהיה רגיל מדי בישר על תחילתו של שבוע רגיל מדי עד שנזכרתי שבשבוע הזה אני יכול להתחיל באודישנים לפרויקט שלי.
ישבתי עם טום ועם אן שהתעקשה לשבת איתנו וחשבנו איך נארגן אודישנים מבלי שיבואו להבחן חסרי ניסיון למיניהם ויבזבזו לנו את הזמן.
אן מיד הציעה את אחיה בתור המתופף. דווקא אהבתי את הרעיון ובנוסף יש לאן סטודיו בבית כך שזה יהיה מאוד שימושי והיא אמרה שהיא יכולה להשיג כנרת.
הכל נהפך פתאום למעשי וההתרגשות געשה בי. כל מה שנותר היה לחפש מישהו שינגן על הבס ומישהו שיוכל לערוך את כל השיר. על שני אלו טום לקח את האחראיות ואני הרגשתי כמו מלך, הכל הסתדר מצוין ועד סוף השבוע הכל צריך להיות מוכן כדי להתחיל לעבוד.
את יום שני העברתי בצורה הכי רגילה שיכולה להיות חוץ מפגישה עם קתי, מה שלא קורה הרבה בזמן האחרון כשאני חושבת על זה. דון חושב אם להתגייס לצבא או לא. מבחינת כושר ובריאות יש לו סיכוי מאוד גדול להתקבל, כל מה שהוא צריך לעשות הוא לגלח את הראש ולהסיר את העגילים למיניהם אבל המכשול הגדול ביותר הוא האישור של קתי. לכן היא מבלה איתו את רוב הזמן כדי לשכנע אותו לא להתגייס או כדי לבלות איתו את הזמן האחרון רק למקרה שהוא לא יקשיב לשכנועים שלה ויעלם לצבא לפחות לחודשיים ללא חופשה.
"לאן הוא לקח אותך?" קתי התפלאה כשסיפרתי לה על היציאה עם טום "באולינג" חזרתי על עצמי והיא צחקה תוך שהיא מסננת "תחמן קטן". לא התאמצתי כל כך להבין למה היא מתכוונת, זה באמת לא היה משנה.. סיפרתי לה עליו ושהיה כיף אבל את מה שהכי העיק עליי לא יכולתי להוציא החוצה כי כבר נתתי לה את המילה שלי שאני אשכח מביל ועכשיו להזכיר אותו? ועוד בצורה הזו?
"רגע.." היא עצרה את הסיפור שלי והוציאה את המילים רק אחרי הרהור ארוך ומשמעותי "הוא בטח גם שיכר אותך ואחר כך רצה ללוות אותך הביתה.." היא אמרה ואני הייתי בהלם " כן.. איך את יודעת?" שאלתי.
"אוי ורו את כזאת תמימה.. בבקשה אל תצאי איתו שוב" היא אמרה ובמשפט אחד היא הצליחה להעליב אותי, להכעיס אותי ולערער את הביטחון שלי בה. לשכוח מביל כי זה לא טוב, לא לצאת עם טום כי אני תמימה.. זה כבר מפסיק להראות כאילו היא רק רוצה את טובתי. "אוקיי" אמרתי וניסיתי להראות הכי מבינה שאני יכולה.
במחשבה שנייה, ממילא לא הייתי קופצת בהתלהבות על עוד יציאה עם טום אבל עצבן אותי שקתי הציעה לי לא לצאת איתו.
בוקר יום שלישי הגיע בצעדים איטיים וקטנים. ככה זה כשמצפים למשהו. אבל בכל זאת הוא הגיע ואני כבר הייתי על הרגליים בשש וחצי מתפלאת מעצמי. מרוב פליאה וגאווה פרגנתי לעצמי בעוד חמש דקות שינה, מה שהתברר בסופו של דבר כטעות גדולה. חמש הדקות הפכו לחצי שעה.
כשהשעון הביולוגי שלי הוא זה שהקפיץ אותי מהמיטה, שפשפתי את פניי באגרסיביות וזרקתי על עצמי איזה בגד שמצאתי.
במזל הגעתי באיחור של בערך עשר דקות, אחרי הכל- זה שיפור.
בדיוק כשחשבתי שיש עוד סיכוי שורוניקה תפתיע אותי בהגעה בזמן למשמרת היא הגיעה אחרי רבע שעה כשכבר הספקתי להוריד את כל הכיסאות ולהפעיל את כל המכונות.
"אני מחכה ליום שתגיעי בזמן, אני אפילו לא מצפה שתקדימי" אמרתי כתגובה ל"בוקר טוב" שלה וראיתי איך פניה מאדימות מעט. "יש לך עוד סיכוי" צחקקתי כדי להפיג ממנה את המבוכה והגשתי לה את הסינר שלה.
כשראיתי שבית הקפה לא הולך להתמלא עוד ביותר מלקוח אחד או שניים פניתי למשימה שלי.
"אז ורוניקה, ספרי לי קצת על עצמך" ביקשתי בחביבות כשהיא הגישה לי הזמנה אחת של קפה.
"מה אתה רוצה לדעת?" היא שאלה בהיסוס ונראתה גם קצת מפוחדת.
"מאיפה את באה, כמה אחים יש לך, את רוצה שאני אשאל ואת תעני?" החלטתי להפוך את כל העניין ליעיל יותר. "בסדר" היא אמרה והתפנתה אליי לגמרי, מתיישבת מול הדלפק על אחד הכסאות הגבוהים, היא נראתה קצת לא נינוחה, מוזר.
"זה בסדר, את לא חייבת לענות על הכל, אני בסך הכל רוצה להכיר אותך יותר, את יודעת אם אנחנו עובדים יחד והכל" אמרתי כשאני חושב על המילים תוך כדי ובהחלט גרמתי לה להרגיש יותר בנוח אבל מעט במבוכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
