אני יודעת שאנחנו לא מדברים כבר כמו פעם, אבל בכל זאת החלטתי לכתוב על זה, זה גם יהיה בסדר אם תחליט לא להגיב פה, רק חשוב לי שתקרא את זה.
נמאס לי לשבור את הראש ולנסות להבין מה קורה איתך, למה החוסר יחס הזה.
תבין אותי נכון, אני לא באה בטענות או משהו, אני באמת רוצה להבין למה? למה חצי שנה דיברנו והכל היה נורא מקסים ויפה ואמרת שאתה אוהב ואני רוצה באמת להאמין שהתכוונת לזה.
אבל לפני כמה ימים קראתי היסטוריה, וכל מה שעברנו ביחד וכל השטויות שלנו, וכן אני מתגעגעת. כ"כ מתגעגעת שזה כואב לי כבר.
ואולי באמת עדיף להשאיר את זה ככה, אולי עדיף לא לדבר יותר ולהשאיר את הנושא הזה פתוח.
אבל למה ככה? אם אתה לא רוצה לדבר יותר אני באמת מבינה. כדי שלא נזכר בזה וסתם להיעצב. אולי זה מה שאתה חושב, ואולי אתה אפילו צודק
אז תדבר, תכתוב, תתקשר, לא יודעת מה תעשה, תקלל, תשלח אותי לעזעזל- רק תדבר!
תגיד שאתה לא רוצה לדבר יותר ואני אבין.
תגמור את זה יפה, תגמור את זה הכי מכוער שרק אפשר, אבל אל תשאיר אותי ככה שאני לא יודעת איפה אני עומדת. בבקשה.
אבל לפני שזה נגמר, חשוב לי להגיד לך כל מה שאני מרגישה כדי שאוכל להמשיך הלאה.
כשכבר לא דיברנו, הפסקנו לשלוח הודעות אחד לשני- לא התגעגעתי. אמרתי לעצמי זו תקופה של לימודים הוא בטח לומד הוא לא ישכח אותי כ"כ מהר, אנחנו עוד נדבר.
אבל כבר לא דיברנו יותר, ומשהו בי נשבר.
לא יודעת מה הרגשתי כי אף פעם לא הרגשתי ככה לפני, הבנתי כמה אתה חשוב לי וכמה אני אוהבת אותך.
אכזבת אותי. ידעתי שמתישהו תשכח ממני וכל האני אוהב אותך האלה יגמרו בתוך שניה.
לא ציפיתי ממך ליותר מדי, אולי איזה הודעת אסמס קטנה של אני לא שוכח אותך, ואנחנו נדבר. אני גם מתגעגע. אבל לא. זה לא קרה.
וכשראית שכל האוואים שלי עצובים באני מתגעגעת ובפייסבוק גם, ולא טרחת לשאול מה שלומי,אם אני בסדר, איך אני מרגישה שאנחנו כבר לא מדברים יותר, גם אם זה לא באמת עניין אותך, לפחות מתוך נימוס.
אף פעם לא נלחמתי על מישהו, אבל ממש קשה לי לוותר עליך, למרות שוויתרת עליי.
כמו שרשמתי בהתחלה, אני מקווה שתקרא את זה, תבין שזה עליך ותדבר איתי כמו ילד בוגר כי אתה באמת כזה.
חשוב לי לדעת מה אתה מרגיש וזהו, שכל אחד ימשיך בחיים שלו.
היית בהחלט ידיד ואפילו יותר מזה, הכי מקסים שיש. אני עדיין אוהבת אותך, אתה יודע.
אני רק מבקשת שנגמור את זה יפה, זה מגיע לשנינו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הו קורי ראר