גם אני אהבתי את הפתיחה שלך.

אני מדבר בתור מישהו מהדור שהיה בגיל העשרה שלו כשזה קרה (אני יליד 1950) והתקשה בהתחלה להתחבר לדילן בגלל החיבור החזק יותר לדונובן , המקבילה הבריטית באותה תקופה, עד ש-"נפל לי האסימון" אבל כשזה קרה החיבור נהפך לאמיתי וממש בחבל הטבור, למרות שלא גדלתי בארצות הברית והרבה מהשירים שלו התחברו טוב יותר לאמריקאים. במבט לאחור דילן לא היה פחות אוניברסאלי מדונובן, אבל בניגוד לדונובן שטרח להחצין את האוניברסאליות שלו אצל דילן זה היה משהו טבעי.

קשה לי להסכים עם הקטילה הגורפת של כמעט כל שירי האלבום.

אני חושב שההתייחסות צריכה להיות הרבה יותר סלחנית בהתחשב באופי התקופה שלנו היום בהשוואה לתקופה בה חוברו השירים , באופי של המבצעים ובשינוי שחל בדילן, שכפי שאמרת , מסביר את שרידותו.

למען האמת, באופן "ראשוני" יתכן שהייתי מעדיף שהאלבום הזה לא היה יוצא בכלל אבל מכיוון שיצא, אני מנסה להתייחס אליו באהדה ככל שאפשר, וכמובן שום דבר לא יכול לחבר אותי לכמה רצועות "בלתי אפשריות" כדוגמת "Just Like a Woman" וכמובן When The Ship Comes In.

כ-אוף טופיק, אחד הפרוייקטים שאני עסוק בו בשנים האחרונות נקרא "Mainly Dylan" , שהנו תוכנית של ביצועים אקוסטיים חדשים לשירי דילן עם הזמרת האמריקאית דיאן קפלן ונגן הכינור/מנדולינה אדם מדר.

וגם אני חייב הסבר, כי יתכן שיהיו אנשים שיטענו בצורה די לגיטימית שגם מה שאני עושה, כמו הפרוייקט של המחווה , מיותר בעליל.

בכמעט 40 השנים האחרונות של נגינה והופעות שלי, תמיד נמנעתי מלבצע את דילן, חוץ ממקרים בודדים לחלוטין של שירים כמו "נישא ברוח", "עוד כוס קפה" וכדומה, אך זה היה יותר פרקטי מאשר אמנותי, ובטח שלא נסיון לתת "מחווה" לדילן או קאבר מוצלח. ממש לא. המקרים הבודדים האלו היו פשוט מבחינת סוכריות לקהל שרצה לשמוע את השירים האלו ולשיר אותם.

הזמרת דיאן קפלן, אמריקאית מלידה, כמעט בת גילי, שחיה במשך כל התקופה ההיא בארצות הברית וחוותה אותה ב-REAL TIME. גם היא , כמוני לעתים נדירות ביותר ביצעה את השירים האלו .

לאחרונה היא התחברה מחדש ובראיה מפוקחת שונה לחלוטין לשירים האלו, והחליטה לבצע אותם ממש בדרכה, ובצורה אקוסטית לחלוטין, וכך חברנו אליה שנינו לפרוייקט כנגנים. אנחנו גם נותנים מקום לשירים של זמרים שהושפעו מדילן - וההיפך כאלו שדילן הושפע מהם.

http://www.mouse.co.il/CM.shows_item_show,408,208,8570,.aspx

האמת היא, שלפני הפרוייקט היססתי לחלוטין וההופעות הראשונות היו לי קשות מאוד "נפשית" מכיוון שלא האמנתי שאני חלק מדבר כזה, אבל האוטנטיות, האמינות, והחיבור האמיתי של דיאן לחומר ועצם העובדה שהחיבור הזה משודר במשך כל הזמן , גם אלי, נתן לי להאמין שאנחנו עושים משהו נכון, אבל כנראה לעולם לא נדע.

דילן היה ונשאר יחיד ומיוחד, גאון בתקופתו ששמר עד היום את גאוניותו, לא ניתן לחיקוי, סביר להניח שלא ניתן להבנה, ומכיוון שהוא לא ניתן להבנה כנראה הדבר נותן לגיטימיות לכל מיני פרשנויות, בתנאי שעושים אותן מתוך חיבור אמיתי ולא סיבות מסחריות גרידא.

לכן, כשורה תחתונה, מכיוון שהפרוייקט נעשה הוא מקבל אצלי את הלגיטימיות בדיעבד, ואני לא פוסל בצורה גורפת את כל השירים. אחרי כמה עשרות האזנות מרוכזות לאלבום יתכן שתהיה לי דיעה יותר מגובשת.

שי