נכתב בעיקבות המופע של דניאל שריד ויוני סילבר אתמול, 6 נובמר 2007 בלבונטין 7.

וזה הכל על השינוי.

לפני כשנתיים בערך הפסקתי עם הטיסות המטורפות ברחבי העולם ועבודה מפוזרת על פני כל ארצות תבל כמעט, כך שמרכז פעילותי, הוויתי, החיים החברתיים והתרבותיים הפך להיות בארץ, או אפילו יותר מדויק - תל אביב.

השנתיים האחרונות היו מאוד מענינות עבורי.  התחלתי להכיר מחדש את תל אביב, רחובותיה, שכונותיה, חוף הים, יפו, ובעיקר את מועדוני המוזיקה שקיימים בה, ומכל הסוגים והמינים. זה היה גם הרבה מעבר לזה, כי מאז ומעולם המעגלים החברתיים שלי ברובם המכריע היו של אנשים ילידי ארצות דוברות אנגלית (אנגלוסאקסיים בשפת העם), וחוץ ממעגל הספורט בו התעסקתי  וקצת בעבודה היה לי מעט מאוד מגע עם אנשים שמחוץ לקהילה הזו.

ייתכן שהחיבור לאנשים היה תוצאה ישירה ועקיפה של המוזיקה בה התעסקתי, התענינתי והקשבתי, שהיתה בעיקר פולק, קאונטרי, ומוזיקה אקוסטית לכל סוגיה מהאיים הבריטיים, ארצות הברית, צרפת (בעיקר בריטונית) וסקנדינבית, למרות שחטאתי רבות מאוד גם בהאזנה למוזיקה קלאסית ואף לרוק, מלודי ובועט, בעיקר של הלהקות הידועות יותר. זה לא השכיח לי אף פעם את הסביבה ממנה יצאתי, הסינגרס/סונגרייטרס של שנות השישים, שבעים בבריטניה בעיקר ובארה"ב -קנדה, כמו דונובן, דילן, יאנש, רנבורן , יאנג , רבים וטובים אחרים וכמובן להקות הפולק-רוק הבריטיות.

בשנתיים האחרונות התחלתי להחשף להרבה יותר דברים חדשים ועדכניים, בעיקר בתחום המוזיקה. אבל, כמו שאמרתי, המוזיקה גם גוררת מסביבה את מעגל החיים החברתיים ואת האנשים שאתה מכיר, הדבר גרם לשינוי בלתי יאמן גם בכמות האנשים שאני מכיר, אנשים מקומיים אוהבי מוזיקה לסוגיה, אמנים מקומיים ויוצרים מדהימים שיחחם בארץ, אנשים שכותבים על מוזיקה וכמובן גם מועדוני הופעות חיות.

אם הייתם שואלים אותי לפני שנתיים מה דעתי על להקות כמו איטליז, קטמין, מידנייט פיקוקס, לבנון ועוד הרבה אחרות, סביר להניח שלא הייתי יודע על מה אתם מדברים, ואם הייתי מאזין לדוגמאות מלהקות מהסוג האלו סביר גם להניח שלא הייתי חושב אפילו על להגיע למופע שלהם.

אבל השינוי חל, ובגדול. וזה הוכחה נוספת שלמוזיקה אין גיל וברגע שאדם מוכן להיפתח ולתת את הצ'אנס, יותר מפעם אחת עד שהוא מתרגל סיכוי סביר שהוא מתחבר לדברים הבאמת טובים שביניהם, וזה באמת קרה לי. הייתרון הגדול שבלהיות מבוגר הוא היכולת להבחין די בקלות בין הדברים הטובים בהחלט לבין הדברים הפחות טובים.

את הקרדיט הגדול לשינוי או ליתר דיוק לתוספת המשמעותית לסגנונות המוזיקה להם אני מאזין, להתחברות אליהם ולהקדשת הזמן להבין ולהנות מהם אני נותן בעיקר למועדון מסויים. כן,  לבונטין 7. 

זכורה לי היטב ההופעה הראשונה שהגעתי אליה בלבונטין 7. זו היתה הופעה של האורחת מארצות הברית ג'וליה אייזנברג. מופע איכותי ומענין בהחלט ובעמידה!!  וווואאאווו    מופע עמידה, דבר שלא הייתי רגיל אליו מעולם מכל הסוגים והמינים של הופעות שראיתי. חוויתי אמנם הופעות שהקהל קם על רגליו בשלב מסויים, אבל מופעים בכלל בלי כסאות??  לאלו הייתי הולך רך בפאב באדינבורו שנקרא FINNEGAN'S WAKE ששם הופיעו להקות הרוק-קלטי הגדולות ושהיו יותר מיועדות לפיזוזים ושתיה.

ומאז, עברו מים רבים בירדן והרבה הופעות בלבונטין 7,  מכל הסוגים והמינים, מהן ראיתי לא מעט.

עד אתמול, בין השאר,  ראיתי גם מספר הופעות של מוזיקה נסיונית, רעש וכו', והמכנה המשותף היה שכולם בוצעו על ידי מוזיקאים מעולים שקודם לכך התעסקו גם במוזיקה יותר מלודית וסטנדרטית: ראיתי ושמעתי את אסיף צחר, אורי דרומר, אבי בללי עם רועי ירקוני ואחרים. לקח לי קצת זמן להתגבר על ההלם הראשוני ולהתרגל, אבל כבר מזמן התחלתי ליהנות מהחדשנו, היצירתיות, והשילוב המרתק של אנשים אלו שנמצאים בדרגת ווירטואוזיות גבוהה במוזיקה ה-"קונבנציונאלית" עם האלקטרוניקה והקולות הממוחשבים. המימדים הנוספים העכשויים הנוספים למוזיקה מוסיפים ענין רב, ובסיכומו של דבר גם הנאה.

ואתמול, דניאל שריד, יוני סילבר ביחד ולחוד.

דניאל, שבמקרה הוא גם הבעלים של לבונטין 7, לא חדש לי בתור מוזיקאי. שמעתי אותו בעבר לא מעט פעמים כפסנתרן ג'אז מעולה, אבל אתמול באמצעות שני מולטי אפקטים נוספים , דיסטורשן ואפקט DELAY עם אפשרות למשחק בהרבה פרמטרים הוא ניגן מעין יצירה בת כ-20 דקות בהן עירבל משפטים על הפסנתר, מחיאות כף, צעקות ועוד אפקטים דרך המכשירים האלקטרוניים וייצר סאונד מדהים ומענין, מבלי להצליח להסתיר את העובדה שהוא גם פסנתרן ומוזיקאי מחונן.

אחריו עלה יוני סילבר עם קלארינט באס, מחשב ואפקטים. נגן ווירטואוז על הקלארינט (את זה גם הוא לא הצליח להסתיר) שעם המחשב והאפקטים יצר סאונדים ומולטי מלודיות בו זמנית מענינות בצורה יוצאת מגדר הרגיל. שוב עשרים דקות של ענין והנאה.

ומבחינתי, הדובדבן שבקצפת. דניאל ויוני ניגנו ביחד קטע קצר יחסית עם הפסנתר והקלארינט באס בלי אלקטרוניקה ובלי אפקטים. מדהים. שני ווירטואוזים של ג'אז שיודעים לנגן ביחד. מבחינתי הייתי מוכן לשמוע עוד הופעה שלמה של שעה רק בפורמאט הזה.

היה מענין, כל דקה של המופע. יצאתי עם חיוך גדול, ואולי מסר לכולכם. כדאי לכם לנסות ולבוא למופעים כאלו. אני מנסה לחשוב על עצמי לפני שלוש שנים בערך, לא היה שום סיכוי שבעולם שאגיע למשהו כזה, ועכשיו, כל הסיכוי שבעולם שאגיע שוב, וכל הסיכוי שהתוצאה של המופע והאפקטים תהיה שונה ויותר טובה.

שי