אבל קודם כמה מלים בנושא אחר.

בתור אחד שמבלה די הרבה בהופעות מאז שמרכז חיי עבר חזרה לארץ לפני שנים אחדות נוכחתי לאחרונה שמאגר הכשרונת שאני פוגש מסביבי ממש עצום ורב.

לא זכורה לי מעודי כמות כזו גדולה של זמרים/יוצרים/מוזיקאים מעולים  שמסתובבים ויוצרים בשטח גיאוגראפי קטן למדי, ולמען האמת, כל יום אני מופתע מחדש מאיכותם של רבים שאני כבר מכיר, ופנים חדשות שאני פוגש.

מה שמצער בארץ הנה העובדה שהצינורות לפריצה צרים מאוד, וממש לא יכולים להכיל את כולם שמגיע להם לעלות קדימה, ולפעמים נעשה עוול עם יוצרים מוכשרים מאוד שלא מצליחים להידחף לתוך הצינור הזה ובמקומם עולים כל מיני תוצרים מלאכותיים של התעשיה מטעמים אינטרסנטיים וכלכליים, אבל כמובן יש גם יוצאים מן הכלל של אמנים מוכשרים שכן מצליחים , ויצירה ה-"אלטרנטיבית" מקורית שלהם מפלסת את דרכה לקהל של המיינסטרים. כהיזון חוזר, אותם אמנים מסוגלים להסתדר כלכלית בזכות החשיפה הזאת ורק להתעסק במוזיקה שלהם ואם אמנים שומרים על האינטגריטי שלם בסיכומו של דבר האמנות והמוזיקה יצאים רק ברווח מההצלחה הזו.

אחת האמניות המדהימות שאני מכיר כבר מספר שנים היא עינב ג'קסון. מבחינתי, השתתפותה של עינב בהופעה, ולא חשוב עם מי, זו סיבה מספיקה עבורי להגיע להופעה (דומה מאוד למה שאמרתי בזמנו על מאיה בלזיצמן). עינב, מוזיקאית אדירה. יש לה שליטה מצויינת בפסנתר, רגישות נדירה, והיא בתוך כל הרכב שהוא מעין "שחקן נשמה" קבוצתי שעושה את הכל למען הצליל המושלם של ההרכב, עוזרת לאמן/זמר המוביל לצאת טוב ביותר, ומש מוותרת על האגו שלה עבור סך כל המופע. הייתי מאחל לכל אמן שהוא נגנית מסוג כזה בהרכב שלו.

ראיתי אותה בהרכבים רבים: קרבות ראווה, מיכל גבע, אביגיל רוז ועוד. תמיד עם אנשים אחרים.

אתמול זו היתה הופעת בכורה שלה, לבד.

לעינב יש קול נהדר, שירה חסרת חינחונים, ישירה, דיקציה מושלמת שאפשר להבין כל מילה, ונגינת פסנתר מושלמת שלא מפריעה לשירה והשירה לא מפריעה לה. עינב גם משכילה לתקשר עם הקהל, להסתכל אליו, לקלוט אותו, לקבל משוב, שלא כדוגמת כמה אמני/ות פסנתר שיושבים עם הפרצוף לפסנתר ושרים לעצמם בלי להתייחס לכך שיש שם עוד אנשים שרוצים לשמוע ולראות אותם.

עינב ממש "רוקדת" על הפסנתר, כל גופה נע עם הנגינה ומלווה בתנועות גוף את השירה היפה שלה. והשירים, שחלקם שמעתי אתמול לראשונה, יפים, כתובים בטעם, שונים, מקוריים, טקסטים מתוחכמים ולא בנאליים ובדיוק אותו דבר אני יכול להגיד גם לגבי המלודיות וההרמוניות שלה. אני חייב להקשיב לשירים האלו עוד מספר פעמים לא קטן כדי לקלוט יותר, להכיר, לרדת לדקויות, להתעמק ולהתחבר, ואין ספק שמה ששמעתי אתמול עושה לי ממש חשק לעשות את זה.

אתמול אירחה עינב חבר וחברה:  עידו שטרנברג, נגן גיטרה רגיש ואיכותי שעשה לעינב מה שהיא עושה לאחרים - תרם לה בסאונד הגיטרה וסאונד אלקטרוני ונתן לה גוון אחר של צליל, ומיכל גבע הסופר מוכשרת, חברה טובה שלה ששרה אתה. בין השתיים האלו קיימת חברות וידידות עמוקה וזה מקרין על האיכות של המוזיקה שהן יוצרות ביחד.

ועוד דבר, לא פחות חשוב. לבונטין 7 היה מלא מפה אל פה, כמו שמגיע לעינב. קהל של אוהדים, חברים, משפחה, והמון (ממש המון) זמרות/יוצרות אחרות מכל מיני ז'אנרים, כמו של עינב ואחרים, שבאו להביע תמיכה, אהבה, הערכה ובאו לשמוע. כמו שכתבתי בעבר, זה אחד הדברים שממש חסרים לי בארץ בהרבה מקרים. לגבי חבורה זו (עינב, מיכל, נילי פינק, עינת אקר, מאיה בלזיצמן, מאיה טנר,  ענבל דור ועוד רבים אחרים שאני לא מסוגל לזכור) זו עוד תעודת כבוד, אבל ממש.

לסיכום: את המבחן הראשון שלה לבד, עינב ג'קסון צלחה בהצלחה, אפילו יותר ממשה שציפיתי ממופע בכורה, ואני מקווה שהיא תמשיך כך, ומקווה עוד יותר שתמשיך את מה שהיא יודעת לעשות עם אמנים אחרים.  נהניתי כל דקה.    -וי-

שי