כמו ילדה קטנה בכיתי היום. כול דבר גרם לי לבכות.
וכבר שבוע שלא החלפתי מילה עם מישהו בבית הזה, כולם מתעלמים ממני כאילו אני בכלל לא כאן.
היום בארוחת השבת לאף אחד לא היה אכפת למה אני לא יושבת איתם על השולחן.
אני יודעת שאני צריכה לפרוק הרבה לאחרונה ואני יודעת שכול השבוע אני מדחיקה ורק בסופי שבוע בוכה.
אבל אין לי מוצא אחר. השיגרה מותירה לי זמן רק ללמודים.
פתאום זה כ"כ חסר הצומת לב הזאת שאין לי בבית. דברים קטנים שאנחנו מבקשים מההורים אני לא מעיזה לבקש,
אני שוקעת בגאווה, לא אדבר כאילו לא איכפת לי מהמצב.
אני רוצה שיחבקו אותי ויגידו שהכול יהיה בסדר וזאת רק תקופה ושאני יעבור את זה אבל כרגע אין מי שיאמר את זה.
שבועיים לא החלפתי מילה עם אמא שלי ואני גם לא מעיזה להסתכל לה בעניים.
נמאס להיות אני.
נמאס להיות זאת שלא איכפת אם היא שם או לא. אני זאתי שאף פעם לא יהיה סביבה צומת לב.
ואני זאתי שתעדיף להישאר בבית בימי שישי כדי לבכות ולשקוע בדיכאון.
הראש כואב לי והמחשבות רק מטרידות. קשה לי לישון.
וקשה לי שאין לי עם מי לדבר.
יש לי הכול ואין לי כלום.
אני חושבת על אתמול , על ל"ג בעומר ועל כול האנשים השיכורים שראיתי אתמול.
לא שתיתי הרבה כי זה היה נראה לי מיותר ובכלל אף אחד לא היה במצב שלהיות בשבילי, להחזיר לי את השיער שאני מקיאה.. ידעתי שאם אני אשתה אז כול החרא יצא החוצה ושבאו בנים זה בכלל לא עניין אותי. אנשים מנסים ליצור שיחה ואני מייבשת, זה כ"כ אופייני לי.
בשורה התחתונה אני בן אדם קר ומרוכז בעצמו.
אין לי אנרגיות ללמוד אבל אין לי ברירה. נכון?
עריכה:
לקרוא את הפוסט הזה מדכא אותי עוד יותר.
ממש מיס ליטל פרובלמס.
פאטיות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
