יש ימים כאלה 

שאדם עוצם עיניים 

הוא כותב ומדמיין 

על עולם יפה וטוב יותר

על חיים מאושרים מלאי אהבה

או שבעצם- האדם זקוק לשלווה!

לכתוב בעיניים עצומות זה לא פשוט

לזכור את מיקומה של כל אות במקלדת

וזה מה שמוצלח בי, אני מוצלח בהקלדה עיוורת

וזה הקטע העיוור שלי!

טוב לפעמים אני מרמה 

מדי פעם מציץ לתקן טעות

כמו הטעות הזאת- זה בסדר.

קשה לי לעצום עיניים למשך זמן 

אני עושה את במיטב, אבל חשוך, מפחיד

האם ככה עיוור מרגיש? מפוחד? 

אולי יש להם פחדים אחרים.

יכול להיות שהיינו פזיזים

בתקופה הזאת של החיים

לא הייתי כ"כ זהיר, הייתי די יהיר.

חשבתי שאנחנו מאושרים, אז הייתי תמים.

והנה את שוב כאן במחשבות

תגידי את לא רוצה לעזוב?

כמה עוד אוכל לסבול?

זיכרונות שחוזרים.

יכול להיות שהייתי תמים

אם כי במספר הייתי בוגר

הנחתי לך להוליך אותי שולל

אין מכאן שום דרך חזרה.

ולבסוף את עזבת אותי לבד

יכול להיות שאת צדקת.

אין לי עתיד לא חיים, ולא תקווה

ובכל זאת רוצה להרגיש שוב נאהב.

זאת הייתה חצי שנה נפלאה

שלא תשוב בחזרה! כמה געגועים

למה אני כ"כ מתגעגע? ולא שאכפת לי-

אבל מה קורה אתך היום? את לא חסרה לי.

אמשיך לשקר לעצמי, אולי זה יעבור...