קיוויתי לא לחזור לפה, בין אם לגיחה קצרה או לשהייה ממושכת, קיוויתי להשאיר דברים מאחוריי. סימבולית.

אבל נמאס לי להיות מאופקת, אם לא אוכל את האוכל כשאני רוצה לאכול, וכביכול שאני רוצה לאכול, או לא אשן כשארצה לישון, או לא אתפטר, כשאני לא רוצה לעבוד. אז לפחות באכזבות הקטנות ולא מזיקות, אני אהיה חסרת שליטה עצמית.

נקרא לזה תחליף לפגישה השבועית אצל הפסיכולוג שפוספסה.

ובדיוק כמו אצל הפסיכולוג, אני אבזבז את זמני בזריקת צירופי מילים לחלל ריק ואמנע מכל דבר שמפריע לי ולא נכנס למשפט. או לא משתלב במיתרי הקול.

כי אני סה'כ מחכה שהוא יתקשר ופגועה מ... משהו, כנראה. אז אני מעבירה את הזמן חושבת על יותר מידי משמרות שקבעו לי שבוע הבא, שאמור להיות משמח לאור העובדה שאני רוצה וצריכה כסף כי אני רוצה וצריכה תחבורה אישית. ונגיד שאם לא הייתי במחזור אז הבטן שלי לא הייתה נפוחה ולא הייתי נראית כמו קציצת עוף, עם הרפס, שמסרב לעבור, או לפחות להעלם מפני השטח. כי אני רוצה להתנשק עם חבר שלי, אבל אני לא מאחלת הרפס לאף אחד, אז אני לא. אבל אני רוצה.

וזה לא מעינייה של ילדה קטנונית, ילדה קטנה ברמת העיקרון, אני הייתי יודעת בד'כ מה אני רוצה, ופתאום לא, אז הכל מעצבן אותי. אני עצבנית ואני רק מקבלת סיבות נוספות לכעוס. בלי הרפס או מחזור, עם עבודה מעניינת וריווחית, או לפחות אם חבר שלי היה טורח להתקשר אליי, הייתי עצובה בלי סיבה להיות עצבנית.

אני מחכה לפגישה עם הפסיכולוג, כי יש לי הרבה דברים לדבר עליהם, אבל אני יודעת שאני לא אגיד כלום מעניין.

אני רוצה טיפול כלערך 4 שנים, ועכשיו זה נראה כאילו מאז דברים מסתדרים עוד פחות למרות שאני יודעת כל מה שסיפרתי לו, מאז ומתמיד, אני מכירה את עצמי ובגלל זה הרגשתי שלא הזדקקתי בכלל לטיפול, אני מטורללת, אבל מה הוא כבר יכול לחדש לי?

לפחות אני מחכה למשהו לא מאכזב.