לא הייתי כאן המון זמן! אולי זה בגלל שאנחנו נפגשים עם פסיכולוגית בכל שבוע, אני לא מרגישה צורך לכתוב.
אני מתלבטת אם לכתוב כאן כי שלחתי לה קישור, ועכשיו היא יכולה לראות את כל מה שאני כותבת, ואולי היא תרגיש שהיא מסתירה משהו
מבן הזוג שלי.
ובכל זאת, ביום שני קרה משהו שהצליח קצת להוציא אותי משיווי משקל:
כבר קרה לי שהייתי בחדר הנקי, הטלפון צלצל ובעברו השני אמרו לי שיש לי אורח שמחפש אותי.
תמיד המחשבה הראשונה שעברה במוחי הייתה שאולי זה הוא......
לא ראיתי אותו שנים.
בכל הפעמים הקודמות זה לא היה הוא.
ביום שני האחרון הוא הופיע. ככה ללא שום התראה מוקדמת. לא מייל, לא שיחת טלפון.
כשראיתי אותו הלב שלי דפק וראו עלי שזה לא סתם מישהו.
זה מרגיז אותי בכל פעם מחדש שהתגובה שלי היא כזאת אחרי 8-9 שנים!
אמרתי לו שאוכל לצאת אליו בעוד כרבע שעה.
הוא חיכה.
חשבתי שאני לא נראית טוב כמו פעם, שקצת שמנתי, שהשיער שלי אסוף, שאני מרכיבה משקפיים......
שנייה אחרי זה חשבתי שזה ממש לא משנה!
יצאתי מהחדר.
חיבוק ונשיקה קצת לא ברורים......הוא לא יודע אם אני שמחה לראות אותו. הרי לא יצרתי איתו קשר מאז שהתחלנו את הטיפול הזוגי, שזה יותר משנתיים.
יצאנו החוצה והתחלנו לדבר כאילו לא עברו כל השנים.
ספרתי לו מה אני עושה, הראיתי לו תמונות של הילדים.
הוא ספר לי מה הוא עושה והראה לי תמונה של הילדה.
נסענו לאכול משהו.
אני לא רציתי לאכול שום דבר ובקשתי רק דאייט קולה.
אמרתי לו שכשראיתי אותו כל התיאבון נעלם.
"איזו חמודה" הוא מלמל בין שפתיו.
ספרתי לו שאנחנו הולכים לטיפול זוגי, שדברנו לא פעם על פרידה, אבל שנינו לא רוצים להפרד, כל אחד מהסיבות שלו.
אמרתי לו שאני לא רואה את עצמי מסתדרת כלכלית עם שליש ממה שיש לי היום (בהנחה שבן הזוג שלי מרוויח פי שתיים ממני).
הרי הגדול שלי כבר בן עשרים והקטן עוד מעט בן 17 כך שלמעשה בעוד שנה הוא לא חייב לתת לי מזונות.
הרווחה הכלכלית הזאת היא לפעמים כלוב של זהב.
הוא אמר שהוא רואה חברות גרושות והן פורחות. יש להן בייביסיטר פעמיים בשבוע וכל שבת שנייה.
אמרתי לו שאני כבר מזמן לא שם.
אני זוכרת את ההרגשה איך לפני שנים בימי שישי בבוקר היו כמה שעות של "חופש" בהן ישבתי בבית קפה והרגשתי חופשייה מעול הבית והילדים הקטנים.
הילדים שלי גדולים ואני לא מחפשת את החופש שלי. להיפך, אני רק רוצה להיות איתם כמה שיותר.
ימי שישי בבוקר הפכו לימים בהם אני מחכה שהגדול יחזור מהצבא, בזמן שאני מכינה לו אוכל של בית.
הוא התחיל קצת להישפך, ואמר שהוא ואשתו כמעט נפרדו כבר מספר פעמים. הוא לא אוהב אותה ונשאר איתה רק מסיבה כלכלית.
גם הם הלכו לטיפול זוגי, והפסיקו כשהרגישו שהכל בסדר, וזו כנראה הייתה טעות.
אמרתי לו שאם הוא מסוגל לנהל חיים כפולים, אז שיעשה את זה, למרות שזה לא פתרון.
אני לא מסוגלת, והספיקה לי פעם אחת.
הוא הסכים איתי שזה לא פתרון, מה שבעצם אומר שאין פתרון למצב העגום הזה.
הוא קטר עוד קצת על אשתו.
אני נזכרתי בכל מיני דברים שהרגיזו כבר אז לפני שנים, ושום דבר לא השתנה.
אחר כך נזכרתי איזה מטורפים היינו, איפה היינו מזדיינים ללא הכרה, עד שמישהו דתי שעבד איתי ראה/שמע משהו וקרא לנו לשיחה "כל ישראל ערבים זה לזה".
נפרדנו בחיבוק ונשיקה לא ברורים, ואני מלמלתי בלחש "תשמור על קשר", בלי לדעת אם אני באמת רוצה שישמור על קשר.
הוא אמר שהוא ישמור רק אם אני ארצה לשמור על קשר.
יצאתי מהפגישה ברגשות מעורבים.
הרגשתי קצת בעננים באותו היום. תמיד זה קרה שהרגשתי טוב עם עצמי אחרי שהתראינו.
משהו באופן שבו הוא מסתכל עלי.......קשה לי להסביר.
היה לי ברור שהוא כרגע נמצא בתקופה לא קלה, בה הזוגיות שלו במצב לא משהו, והוא מחפש פרטנרית לשיחה או ליותר מזה.....
מיד נזכרתי בעשרות המיילים ששלחתי לו כל השנים (אני חושבת שפעם ספרתי והיו איזה 100!) וקבלתי תשובה רק לאחדים מהם.
נזכרתי איך תמיד אני הייתי זו שליביתי את התשוקה כשהרגשתי שהיא דועכת (למשל ע"י מכתב). איך הייתי חיה מסמס אחד לשני, איך מצב הרוח שלי היה תלוי על חוט השערה והשתנה בהתאם להתייחסות שלו אלי.
בלילה כששכבתי לישון, התגעגעתי לתשוקה המטורפת הזאת. השתגעתי שרק הוא מושך אותי כל השנים האלה.
דמיינתי את הצמרמורת הזאת שהייתה עוברת בכל הגוף שלי אם היינו מתנשקים בפעם הראשונה אחרי כל כך הרבה שנים.
הלכתי לישון מבולבלת.
ככל שהזמן עובר מהפגישה הזו, אני מתפקחת וחושבת יותר בצורה ראציונאלית.
אני מקווה שלא אתפתה ברגע של חולשה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
