Chronicles of a Shewolf
"Beneath an eerie moon a change comes over me" |
| 11/2009
בספא של דון אלחנדרו
קרסתי פעמיים השבוע. בפעם הראשונה הרגשתי כמו סמרטוט, חולשה כללית וחוסר חשק ויכולת להזיז איזשהוא איבר בגוף. חוסר תיאבון וכאבי שרירים מאימון אחרי תקופה ארוכה בלי. המטפל שלי אמר לי שהגוף שלי לא עומד בקצב שאני מכתיבה לו ואמר לי לקחת תוסף צמחי כלשהוא. איכשהוא הצלחתי לסחוב בעבודה. במקום ללכת הביתה לישון העדפתי שיטפלו בי. אז הלכתי לאהובי ("תעשה לי ספא?"). קודם כל, הוא לקח אותי לשופינג (שלא הניב הרבה). אחר כך, שלח אותי למיטה לנוח בזמן שהוא הכין פרנצ' טוסט וסלט. כשהכל היה מוכן הוא העיר אותי (התעוררתי עוד לפני כן, מהריחות הטעימים). זה היה הדבר היחיד שנכנס לי לפה באותו יום, חוץ מיוגורט וכמה גרגירי חומוס, אז הייתי רעבה. אחר כך הוא לקח אותי למקלחת חמה, עם נרות. ולסיום - מסז' מפנק עם שמן תינוקות שהצליח לשחרר לי את השרירים קצת. נימנמתי עליו. טוב שיש מישהו שדואג לי.
בפעם השניה היינו אמורים ללכת לחתונה של ידידה שלו. כבר אחר הצהריים התחיל לי כאב ראש, אחרי שכבר היינו לבושים ויפים הוא התפתח למיגרנה עצבנית. התעקשתי לנסוע בכל זאת, גם כי רציתי וגם כי ידעתי שזה חשוב לו. באמצע הדרך, אחרי הרבה נסיונות שידול מצידו לעזוב את זה ושאני חשובה יותר מכל אירוע, הבנתי שזה כנראה לא יילך ועזבתי את זה. חזרנו אליו, המוח שלי מתפוצץ ובא לי להקיא. הוא שלח אותי ישר למיטה, ודאג לתלות לי את המעיל ולצחצח לי את הנעליים. אחרי כמה שעות התעוררתי והוא הכין לי טוסט עם חמאה ותה נענע. חזרתי לישון כשהוא לידי. הרגשתי רע מדי בשביל לנהוג בחזרה, אז ישנתי אצלו, וגם כשהתעוררתי והחלפתי אינספור תנוחות במהלך הלילה הוא תמיד התאים את עצמו אליי מתוך שינה.
עכשיו אני צריכה להתמודד עם שאלות מביכות של ההורים. אחרי שנים של הטלת מרות והכרח לספר הכל, לא בא לי לספר כלום. הם אומרים שאני חייבת להתייעץ וחייבת לספר. אני אומרת שאני לא חייבת שום דבר. אבא שלי מנסה לבוא בטוב, אמא שלי נבזית כרגיל. היא מתעצבנת שאף אחד לא מתעניין לשלומה - אני אמרתי לה לשים לב באיזה טון היא עונה לטלפון. לאבא אמרתי שאני מגיבה בעצבים כי הוא שואל שאלות לא הגיוניות כמו "למה לא לקחת מונית הביתה, אני הייתי משלם לך" (כי יש לי מקום לישון בו, תודה רבה, ואני לא אוציא 400 שקל על נסיעה הביתה). אמרתי להם שאני לא יכולה לספר שום דבר עם ההערות הפוגעניות והציניות שלה, שאני לא יכולה יותר עם המרירות המגעילה שלה - אז קודם שתהיה נחמדה ואז אני אשקול לדבר איתה.
הם לא יודעים מי ומה אני, מה אני אוהבת, איזה חגורה אני בקונג פו ואיך קוראים ללהקות שלי, הם מעולם לא שמעו שיר שלי או הכירו את החברים הלא-דוסים שלי. ועכשיו הם מצפים לשאול שאלות אישיות ולקבל תשובות?
ואללה, גם אם זה בא בטוב ובנועם - אז לא.
חלמתי שאני אבודה בניו יורק. אני עושה שופינג וירטואלי באיביי. שוקלת אם לקנות באמת שמלה יפייפיה בהון תועפות. עשיתי תרגילים לטוסיק שוב וגם טיפה אירובי. אני מתה לצאת מהאווירה הרעילה כאן, אבל אין לאן. כולם בבית עם הבני זוג שלהם מתכננים תוכניות. גם אני רוצה את הבנזוג שלי קרוב, הוא הדבר הכי טוב בחיי. אני לא מתכוונת לתת להורים שלי להרוס גם את הקשר הזה. הם הרעילו לי כבר שני קשרים, זה תמיד התחיל בביקורת תמימה של "אני לא חושבת שהוא בשבילך" ונגמר ב"אמא ואבא רוצים למות בגללך!" אז אל תזיינו לי בשכל שאתם רוצים את טובתי - אתם רוצים רק את טובתכם. ואל תתפלאו שאני לא מכניסה אתכם לחיים שלי יותר, אתם יכולים להיות מרירים ומגעילים עד מחרתיים. אתם רוצים להכיר אותי באמת? תתחילו לבוא להופעות אולי.
ואתה יפה שלי, תהיה מחוץ לסטטיסטיקה של ההרעלות והספקות והכאב והבלגן. יש לי מספיק בלגן בחיים כרגע גם בלי ההורים על הראש, אתם כבר גרמתם למספיק נזק שאני משלמת למטפל שלי הון תועפות כדי שיוציא ממני. כשתהיו הורים נחמדים וקשובים, בלי טיפה של ביקורת, שבאמת אפשר לספר להם הכל בלי להתקל בדעות מיושנות ומוח מקובע, כשתקבלו את פניי עם תה ועוגיות ותשאלו אותי איך היה בעבודה ובקונג פו, כשבאמת תתעניינו בי ותפסיקו לחשוב שאתם צריכים להציל אותי מהמפלצת התורנית כי אני לא מסוגלת לראות מה טוב ומה רע לי, אז אולי אני אספר לכם מי זה חבר שלי. עד אז - עזבו אותי בשקט.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
