עשיתי את זה.
זה הלך פחות או יותר כמו במשחק תפקידים הקטן שעשיתי עם אהובי. בהתחלה שאלתי את אבא על סוגי הערבויות שמבקשים, כי גם הם משכירים דירה. אחרי שהוא הסביר כמובן שהוא שאל למה אני שואלת. אמרתי שאהובי ואני רוצים לשכור דירה ביחד לפני שמתחתנים. סיפרתי לו על הדירה שראינו ומה אנחנו חושבים, הוא אמר שזה איזור טוב. שתיקה מכיוון אמא שלי ואבא שלי זורם. אמרתי לעצמי - לא יכול להיות שזה כזה פשוט. ואז כמובן שזה הגיע "אבל מה, לגור ביחד לפני חתונה?" זה היה קצת מסובך. כן, אנחנו מתכוונים לגור ביחד לפני החתונה כדי לראות שהכל בסדר. לא לחמש שנים, לתקופה של שנה פחות או יותר.
ואז אמא שלי התחילה להפיל את כל האיכסה הרגשי שלה על כל זה שאני כל הזמן יורקת עליהם, שלא אכפת לי בכלל מהם. אמרתי לה שלא, אבל שאני עושה את ההחלטות שלי ולא את מה שהיא רוצה ממני, שהיא לא תגיד לי איך לחיות ולא יעזור לה כלום. היא התחילה להכניס פנימה גם את כל הכעס של אח שלי. "ואתם אף פעם לא מתקשרים לראות מה שלומי כאילו אני כלב". "אבל גם את לא מתקשרת אליי". "אני לא חייבת, אפילו לפי ההלכה". "לא אכפת לי מההלכה, את אמא שלי ואת זאת שצריכה להתקשר אליי". איכשהוא כל זה עבר בלי צעקות (עם טונים גבוהים, הם אמנם טענו שאני צועקת, אבל סתם הייתי במצב האסרטיבי שלי. לא היו קללות או טריקת דלתות בכל אופן)
ואז אבא שלי אמר שזו לא הדרך. שיש דרך אחת נכונה והיא להפגיש את המשפחות, להחליט שמתחתנים, לקחת את הכסף מהחתונה וממה שהמשפחות יכולות לשים וללכת לקנות בית. אמרתי לו שזו הדרך שלו, ויש לי דרך משלי ושאלו החיים שלי. הוא אמר שאני אעשה מה שאני חושבת כי ממילא אני תמיד עושה רק מה שנראה לי ולא מתייעצת איתם בכלום חוץ מדברים קטנים. אמרתי לו שאני צריכה עזרה שיסבירו לי איך שוכרים דירה. הוא נתן לי מידע טכני ושלח אותי לחפש ערבים לשטר בטחון ("שחברים שלך יחתמו").
בין לבין אמא שלי חושבת ששכירות זה לזרוק כסף. שצריך לעשות "כמו כולם", קודם להתחתן ואז המשפחות נותנות את הפוש הראשון וקונים דירה. ואם כבר לשכור, אז למה שלא תלכו לפרדס כ"ץ או בני ברק? למה אתם לא יכולים להסתפק ב-36 מטר? "כי אני רוצה בית, לא כוך, פרדס כ"ץ זה מקום של זונות שמפחיד להסתובב שם בלילה, ובני ברק אומר להתקע שעה וחצי בפקקים כל בוקר, אז כן, עדיף לי לשלם יותר בשביל לגור קרוב לעבודה, זה יחסוך לי את הדלק ואני ארוויח יותר בשעתיים אקסטרה שאהיה מסוגלת לעשות כי לא נתקעתי בפקקים". גם אמרתי לה שכנראה שאין לה מושג מה קורה היום בנדל"ן כי לקנות דירה זה חתיכת סרט בלתי אפשרי. "לא נכון אבל הנה ההיא קנתה וההוא קנה". "יופי, אז כנראה שהיתה להם ירושה או הורים עשירים". "לא, זה רק עניין של מחוייבות!", "כן, לשעבד את כל החיים שלך ל-40 שנה לבנק". אמרתי להם שגם אם חוסכים ומקבלים מההורים, כמה זה יוצא כבר? 300 אלף שקל? עם סכום כזה אף אחד לא יתן לך משכנתא אלא אם תלך לגור בבאר שבע. הם טוענים שזה לא נכון, אמרתי שאולי אפשר להשיג משכנתא אבל זה אומר משכנתא מסוכנת מאוד עם ריבית גבוהה שלוקח 40 שנה להחזיר. משום מה כל פעם שמגיעים לנושא הזה אמא שלי מתרגשת כאילו מדובר בכסף שלה שאני זורקת לפח. אין לי מושג מה יש לה עם האישיו הזה אבל היא חיה בסרטים כנראה, כי היא ממש לוקחת קשה את כל עניין השכירות וקניית דירה. אמרתי לה שאין מצב שאני רצה לקנות דירה, גם לא אחרי שאני מתחתנת, ושזה הכסף שלי ואעשה איתו מה שמתאים לי. היא המשיכה לערב בנושא את אח שלי וכמה טעויות הוא עושה ושהוא בוכה לה שהוא לא יכול להחזיק את הדירה ומבקש עזרה. "כן אבל אני זה לא הוא".
אמא שלי התחילה לתקוף בקטע של "אז למה אתם לא מתחתנים? מה, אתם לא מכירים?" "כן, אנחנו מכירים וכן, אנחנו מתאימים וזה עובד לנו טוב אבל לפני שנכנסים לזוגיות עם שיעורי גירושים של שליש אנחנו צריכים להיות בטוחים- איך הוא בבוקר ובערב, איך הוא עוזר לי לתחזק דירה". "לא, לא צריך את זה, מסתדרים, וגם זוגות שגרו ביחד לפני החתונה נפרדים, והנה ההוא שזרק את ההיא גם אחרי שהם גרו ביחד, הוא מצא לו צעירה והיא נשארה לבד עד גיל 50 (טקטיקת ההפחדה המפורסמת שלהם) ובכלל, אתם מכירים כבר חמש שנים מה עוד יש לכם להכיר. ונכון שהוא כופה עליך את זה? והוא לא מעריך את זה שנסעת בשבילו והגעת בשבילו?" לא, אמא, זאת ההחלטה של שנינו, שנינו! לא שלי, ולא שלו ואף אחד לא כופה עליי כלום, נראה לך שאני אתן למישהו לכפות עלי משהו? ובכל אופן זה מה שאנחנו החלטנו, יהיה נחמד אם תתמכו ואל תדאגו אני לא אבוא לבקש כסף. בנתיים ההחלטות שלי לא היו כל כך נוראיות וכל עוד לא הרגתי אף אחד זה לא נורא נכון? הבאת ילד לעולם, תתמודדי עם זה שיש לו חיים משלו והחלטות משלו והוא לא יעשה את מה שאת אומרת".
איזה חתיכת סרט. לפחות זה לא נגרר לפרצופים ושתיקות אלא אשכרה היתה שיחה. זה לא היה קל אבל גם לא כל כך נורא בתכל'ס. בסופו של דבר זה נגמר ב"אנחנו מנווטים אותך לדרך הנכונה (=אנחנו רוצים לנהל אותך ולשלוט לך על החיים) אבל את ממילא תלכי בדרך שלך אז בהצלחה (=אבל תהיי בטוחה שלא נעזור ולא נתמוך בך בכלום)" וכמובן התחושה הכללית של אכלו-לי-שתו-לי שאני נחנקת איתה מגיל 5 בערך, שלא משנה מה אני אעשה וכמה נבונות ההחלטות שלי, הגישה שלהם זה שאני לא שמה עליהם, ולא מתחשבת בהם, ויורקת עליהם, כי תכל'ס אם אני לא הולכת בדרך שלהם ב-ד-י-ו-ק ומקשיבה לכל מילה שהם אומרים - אז אני לא ילדה טובה ואני "פוגעת" בהם ו"מעליבה" אותם, כאילו איזה חטא נורא כבר עשיתי - ללכת אחרי האמת שלי.
או לסיכום "נחיה ונראה (=ותהיי בטוחה שאנחנו נהיה כאן כדי להגיד אמרנו לך כשתתגרשי)".
מצד אחד זה העצים אותי, שאני מסוגלת לעמוד על דעתי ולא להתקפל ושהם מבינים שאין להם מה לעשות בעניין, מצד שני אני כבר לא סובלת את זה יותר שכל החלטה שלא מוצאת חן בעיניהם הם לוקחים כ"פגיעה אישית" שלא מקשיבים בקולם\משתפים אותם\מתקשרים אליהם... מתי הם כבר יבינו שההחלטות שלי לא קשורות אליהם, ושפשוט לא כיף לדבר איתם כי הם לא נחמדים והתגובות שלהם מעצבנות אז מה יש לי להתקשר לאמא שלי, לשמוע שעוד פעם חרא לה?? אני רוצה לחתום כבר על הדירה ולעוף מפה, פשוט לעוף מפה. ואני יודעת שאולי זה היה החלק הכי קשה בכל העניין אבל זה לא ייגמר בזה, ועכשיו יהיו שבועיים קשים, לפחות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
