חשבתי שזה יהיה מוזר. חשבתי שזה יהיה מעיק ומלא ברגשות אשמה. בפועל, כבר מהרגע שחתמנו על הדירה, כשהיא היתה ריקה לחלוטין (למעט כוורת של איקאה וספה שבורה שהשאירו הדיירים הקודמים) - כבר הרגשנו בבית. חתמנו על הצ'קים, התכרבלנו על הספה השבורה וניסינו לעכל את הצעד המשמעותי שעשינו כרגע. בלילה הראשון ישנו על שק שינה, כמה לילות אח"כ בילינו על מזרון מתנפח אבל הרגשתי כל כך טוב שם, כל כך בבית.
עכשיו הדירה כבר כמעט מסודרת לגמרי, יש לנו חדר שינה חמוד עם ארון ומיטה חדשים ושידות, יש לנו סלון מקסים שאח שלי נתן לנו ושטיח שאגי אדום וכיפי. יש לנו אפילו פינת קפה במרפסת עם מדף ושני כסאות בר אדומים מבריקים. יש לנו סלסלות במקלחת ואת כל מכשירי החשמל שצריך במטבח. רק חדר העבודה עוד מבולגן כי צריך להביא לשם שולחן, אבל העברנו כמעט את כל הדברים שלנו פנימה ועכשיו זה באמת בית. כל מי שנכנס אלינו ישר אומר "וואו" וטוען שהתחושה חמימה וביתית. זה שמרגישים נוח אצלנו, ושחברים קופצים לבקר בלי להרגיש לא נעים, זה טוב.
המעבר עצמו היה... חווייתי. לא היה לנו מזל במיוחד: היה מוביל בן זונה שתקע אותנו עם ספות בחוץ בקור ובגשם, ואז אמר שיגיע רק עוד שעתיים. בלית ברירה השכרנו ברלינגו (כן, נהגתי על הילוכים אחרי שנים שלא עשיתי את זה). אחרי שהזענו על להעלות את הספות למעלה הסתבר שאבד לי הארנק, סיטואציה מגוחכת לחלוטין בהתחשב בעובדה ששנינו ראינו אותו במהלך כל ההעברה כמעט, והוא אדום וגדול ככה שקשה לפספס אם הוא היה נופל לנו. בסופו של דבר הוא נמצא שבוע אח"כ במרחק כמה בניינים משם בשיחים, חזר מהמימד שהוא הסתתר בו, אבל זה היה כבר אחרי שביטלתי את כל הכרטיסים. הוצאנו משהו כמו 10 אלף שקל בשבוע. נדהמנו כמה הוצאות קטנות יש שמצטרפות למימדי ענק, דברים מגוחכים כמו אטבי כביסה, מקדחה, מברגים, חסכמים ודברים שבאמת צריך לבית אבל נלקחים כמובנים מאליהם כי אתה רגיל שיש לך אותם בסביבה. היינו בני בית בהום סנטר, וגם איקאה נשרפה דווקא בפעם היחידה שהיינו באמת צריכים אותה (זה היה כל כך אירוני שהתחלתי לצחוק, ממילא הסניף של ראשון קרוב יותר). גילינו ביד2 מישהו שמוכר תנור, ואז גם הסתבר שהוא מוכר מקרר, מכונת כביסה ומייבש וגם גר קילומטר מאיתנו. הגענו לדירה שנראתה כמו מחסן, עשרות רהיטים מגובבים אחד על השני, שידות עתיקות ויפות, מוצרי חשמל, מכל הסוגים. היו לו 3 מקררים ו-4 מכונות כביסה, רק תבחרו (והכל חברות מוכרות ומוצרים במצב מאוד טוב). זה היה מוזר אבל הוא לא היה נראה עבריין, ואחרי שבוע בלי כלום, תוך חצי שעה המטבח היה מאובזר קומפלט.
מה שהכעיס אותי והכאיב לי היתה העובדה שההורים שלי לא התקשרו ולא ידעו בכלל איפה אנחנו גרים. אכלתי סרטים על זה קצת, אבל כשבאנו אליי הביתה לקחת את הדברים שלי אהובי התעקש שנשב עם אמא שלי לקפה, וממני היא די התעלמה (גם ככה אנחנו אף פעם לא מדברות כי אין תקשורת) אבל היא דיברה איתו אז קצת נרגעתי. מיותר לציין שהם לא עזרו בכלום (ויש לנו חדרים מרוהטים קומפלט, כל הריהוט שקנינו בהון תועפות עקרונית יכלתי לקחת מהבית, אפילו את המקרר הם החליפו והוא עומד בסלון כשאף אחד לא עושה איתו כלום).
השבוע חזרתי לסופ"ש, ודווקא היה מאוד נחמד. אבא שלי כן התעניין קצת, ובסך הכל היה רגיל, בלי פרצופים ודברים. גם פגשתי חברים שהיו בעיר וביליתי קצת זמן עם האחיינים שלי. אמא שלי שלחה איתי הרבה אוכל, אז זו גם היתה מחווה נחמדה (למרות שאני עדיין ממורמרת עליהם, אני חושבת שעכשיו אני סוף סוף יכולה לעבוד על העניין בראש שקט, כשאני כבר לא בבית). כל הלילה חלמתי שאני מנקה שלושה אתרי חירייה גדולים, אני מתייחסת לזה כסמל של נקיון עצמי מבפנים של המון ג'יפה שהסתובבה אצלי כל השנים, רגשות אשמה, מועקה.
אז שורה תחתונה - היציאה מהבית הורידה לי אבן מהלב. טוב לי מאוד, זה מרגיש נכון בהתחשב בעובדה שהקשר שלנו נבנה לאט וחזק, ואחרי שנים של מרחק מייאש אנחנו סוף סוף באותה דירה, באותו איזור. זה לא הרגיש לי מוזר, שפתאום יש עוד מישהו איתי בבית, להפך, זה מרגיש לי הכי טבעי בעולם. לא חושבת שאצטרך "להתרגל" לזה, אני לא חושבת שיש הרגלים שאני לא מודעת אליהם ושפתאום יעצבנו אותי, אני חושבת שאנחנו מכירים כל כך טוב אחד את השניה שלא יהיו לנו הפתעות פתאום, עוד מוקדם לדעת, אבל לפחות אני יודעת שזה היה הדבר הנכון לעשות ושזה מקום שטוב לי להיות בו עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
