מנסיוני המועט בחיים על פני הפלנטה, שמתי לב שכשרוצים לעשות משהו וזה העיתוי הנכון ואתה מוכן לזה, אז הוא קורה בלי להתאמץ, ממש ההזדמנויות באות אליך. ככה זה היה לי עם בני זוג, בחיפוש עבודה, בחיפוש דירה... כמעט בכל דבר משמעותי שעשיתי בחיים. לדוגמה, כשחיפשתי עבודה זה הגיע למצבים מגוחכים שאני מדברת עם חברה שלי על זה כשהיינו בחנות, ומישהי שעמדה לידינו ושמעה את השיחה פתאום מספרת לי שבעלה מנכ"ל של חברה שמתעסקת בדיוק בזה ומגייסת אנשים כמוני...
אניוואי. חשבנו לאמץ כלב.רצינו משהו קטן-בינוני, כמו קוקר, נוח ורגוע, בוגר ולא גור. אנחנו כבר מסתכלים באינטרנט די הרבה זמן, ואפילו התקשרנו לברר לגבי כמה כלבים. בסוף החלטנו בשבוע שעבר שנמצא איזה יום ונלך לכלביה לבחור לנו חבר.
אז חשבנו...
ביום שני מגיע טלפון מההורים של אהובי. הם גרים במושב, ודיווחו שהם שמעו יללות לא פוסקות במשך כמה שעות, פתחו את הדלת וגילו גור קטן וחמוד, בן חודשיים בקושי, מבוהל כולו, רעב ומותש וכמובן שהם הכניסו אותו הביתה. זה די נפוץ בצפון, שכלבה ממליטה ופשוט זורקים את הגורים במושבים בסביבה, במחשבה שמישהו כבר ידאג להם או שהם ימותו והבעיה תיפתר מעצמה. היות ואף אחד לא בא לשאול עליו, ואין במושב כלבה שהמליטה, ביום רביעי הוא כבר היה עסוק בלהסתגל לביתו החדש :)
כשהזמן נכון ההזדמנות בד"כ דופקת לך על הדלת, והוא ליטארלי דפק לנו על הדלת ואימץ אותנו. הוא כזה כלב טוב וחכם וסובב לנו את הראש. עדיין לא מצאנו לו שם מתאים... בתור מישהי שאין לה סבלנות לילדים\חיות ויכולה לשחק איתם גג חמש דקות, מצאתי את עצמי משחקת איתו ודואגת לו ומתגעגעת אליו. תוך יום הוא כבר למד לעשות צרכים על עיתון, יש פספוסים אבל עדיין, וכבר למד מה זה "לא". הוא עדיין רגוע יחסית לגור, אבל נראה הרבה יותר שמח ומשחק, רוצה ליטופים בבטן, ובא להתכרבל ליד הרגליים שלנו כשאנחנו יושבים בסלון. אני חושבת שאני מאוהבת :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
