כמו בכל ראש השנה \ יומולדת שמתקרב, אני חושבת לעצמי מה הייתי רוצה לעשות השנה ומה עשיתי בשנה שעברה.
כרגע התחושה היא של אכזבה עמוקה: המטרה היחידה שלי היתה להוציא אלבום, זאת אומרת - ברגעים אלה לפחות להיות בעיצומו של התהליך. בפועל, שניה לפני שנכנסתי לאולפן סגרו לי אותו, והנגנים עזבו (בלי קשר אחד לשני, או אולי כן - לעולם לא אדע). ועכשיו אני לבד, אבודה, אין לי מושג מה לעשות ולמי לפנות, יש אנשים שניסו לעזור אבל בפועל אין תוצאות ואני גם לא מאמינה יותר באף אחד. יש לי תחושה מתחזקת שזה יישאר בגדר חלום רחוק, שהחומר הזה ייגנז וזהו, אם היו לי את הכוחות פשוט לוותר על החלום הייתי עושה את זה בלי לחשוב פעמיים. זה פשוט, יותר מדי סרט רע. אני מרגישה את עצמי מתחילה להתנתק מזה רגשית כדי שזה לא יכאב יותר מדי.
אפילו מטרה פשוטה יחסית של להוריד במשקל לא הצלחתי, לא זזתי גרם. אני לא מרוצה מאיך שאני נראית, בגדים נראים עליי רע, וזה מגיע למצבים שאני פשוט לא רוצה לצאת לבלות כי לוקח לי שעתיים להחליט מה ללבוש וזה פשוט נגמר בדמעות. גם לא התארסתי. גם לא הצלחתי לשבור את הפחדים שמונעים ממני להתקדם בקונג פו, ותכל'ס גם ככה אני גוררת את עצמי לשיעורים בכוח, כי אני יודעת שיתאכזבו ממני אם אני לא אבוא. הפסקתי עם הפיתוח קול עד להודעה חדשה. אני לא רוצה לשיר. אני נרתעת מזה. אין לי אנרגיות. בעבודה קיבלתי העלאה זעומה שלא מפרגנת לי בכלום. יותר מדי אנשים חושבים שאני בנאדם רע או קשה. יותר מדי אנשים נעלמו מחיי בכעס ואני כבר לא רוצה יותר להכיר אנשים חדשים כי אין לי אנרגיות לזה. אני מוציאה הרבה יותר מדי כסף, ולמרות שאני "עשירון שמיני" יש לי דאגות כלכליות למרות שיש לי פלוס יפה בבנק.
ההישג היחיד השנה היה לעזוב את הבית ולהיות באמת עצמאית, ועל הדרך גם לתקן את הקשר עם ההורים (או לפחות זה מה שחשבתי, עד שמגיע איזה תאקל חדש רווי באשמה ומשפטים כמו "את לא בסדר כי...."). נכון, זה הישג עצום, אבל זה היה בתחילת השנה, וזה לא מספיק, פשוט לא.
שום דבר ממה שרציתי לא התגשם, והפעם באמת שלא היה לי הרבה ברשימה. לא ככה רציתי להגיע לגיל 27. מפחדת מהיום הולדת המתקרב ולא באמת רוצה לחגוג אותו.
לא שמחה לקראת השנה החדשה, לא שמחה לקראת היומולדת. רק רוצה שזה יעבור מעליי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
