זה הקליק הזה שאתה שומע כשכל החלקים של הפאזל פתאום נופלים למקום והתמונה מתבהרת.
אז כשלפני כמעט שנה בדיוק בכיתי ושאלתי "למה", והבנתי שכל זה קורה מסיבה מסוימת ועדיין הייתי שבר כלי, וידעתי שיש שיעור שאני צריכה ללמוד אבל לא הצלחתי להבין מהו.
ועכשיו, כשעדיין לא סיימתי עם המסע הזה אבל אני יודעת מה צריך לעשות. פתאום הגעתי לצוק שממנו אני יכולה לראות את הדרך.
ואחרי כל הבלגן שהיה, שהכריח אותי להתמודד עם אנשים ועם הקולות בראש שלי אבל בעיקר עם עצמי, ולא כתבתי כלום ולא הלחנתי כלום והתחושה היתה של עייפות כללית אחת גדולה - וכמעט שנה אחר כך, ואני עדיין אותו בנאדם, רק שדבר אחד איבדתי בדרך - את הפחד.
ואיך בכיתי שדי, אני לא רוצה יותר, לא רוצה לכתוב, לא רוצה להלחין, שמוזיקה רק גרמה לי כאב ושום דבר ומפח נפש, ושניה אחר כך סגרתי את עצמי בחדר וניגנתי בטהובן כי זה היה הדבר היחיד שיכל לתת לי קצת מנוחה לנפש.
וביומולדת הרמתי את עצמי מאפס. והחלטתי שלא עוד.
ואיך גיליתי שיש לי עוצמה מטורפת, ושיש לי קול חדש. ואיך חזרתי לחדר חזרות ועליתי לבמה והרגשתי כמעט שום דבר מכיף טהור, לא לחץ, לא מחשבות. לא פחד.
והכי פסיכי, איך התחלתי לאלתר. ואיך גיליתי שאני אפילו די טובה בזה. ואיך עמדתי בערב במה פתוחה והמצאתי מילים במקום, ואולי זה לא יצא הכי טוב אבל זה יצא. אחרי שנים של חרדות רק מעצם החשיפה שבזה, לאלתר. כי כשאתה לא חושב ואתה לא מתכנן ופשוט שר, זה ערוץ ישיר לנפש שלך, בלי מחסומים או עכבות וזה פאקינג מפחיד.
והמצחיק הוא שכל הסיפור העגום התחיל בכלל מהעובדה שאני לא יודעת לאלתר, ואז איכשהוא זה הפך לסחרחרה אחת גדולה שבה איבדתי הכל וחזרתי לנקודת האפס, אבל כל הויכוח התחיל מאלתור אחד קטן.
וכל המפגשים שהיו ורק עכשיו אני יכולה אולי להבין לאן הכל מוביל - עוד לא סוף הדרך, אבל נקודה מאוד מבטיחה בדרך.
איך שתום גרם לי בכלל להתחיל.
איך מההפקות של יואב הבנתי שבעצם הסקיצות שלי לא כל כך גרועות.
איך משלוש שעות בסטודיו של שיר הבנתי יותר ממה שלמדתי בשלוש שנים - את ההבנה הכל כך פשוטה שאני יודעת מה אני רוצה לשמוע, ושזה לא טריוויאלי.
איך ממשפט אחד שאמר לי עומרי, שזה טוב מספיק להשמיע למפיק בחו"ל, אפילו כמו שזה, הכל השתנה לי.
איך מפיק על בחו"ל אמר לי שהחומר הזה גדול עליו כי הוא יותר מדי פסיכי ושאני צריכה להיות שם עם הנגנים ושהוא יעשה רק את המיקס.
איך שניגנתי, פעם מזמן, לתקופה מאוד קצרה, עם מתופף אחד, ומצאנו גיטריסט אחד, והמתופף הלך לנגן עם להקה ידועה, והגיטריסט הכיר לי את הגיטריסט השני שהוא גם מפיק וסיפר לי על הפרויקט שלהם, והגיטריסט השני זרק את השם של המתופף שלהם שהוא גם מפיק, ועשיתי להם סקירה על האלבום שלהם, ושנים אחר כך הלכתי להפיק בהתחלה אצל הגיטריסט השני, שסגר לי את האולפן בפרצוף, וזה כבר היה אחרי שהנגנים הלכו, ועכשיו הלכתי למתופף-מפיק, שמסתבר בדיעבד שבעצם היה המתופף הקודם של אותה להקה ידועה שהמתופף הראשון שניגנתי איתו עבר אליהם.
והאדם הזה יושב עכשיו מולי ואומר לי שכנראה ככה היה צריך לקרות.
והוא רואה את מה שאני רואה.
וזה ברור לשנינו שיש כאן משהו גדול. כי מעולם לא הפסקתי להאמין בזה.
וישבתי לידו והשמעתי לו הכל, רק שהפעם זה היה בלי התנצלויות, בלי חיוכים נבוכים ובלי פרשנויות. בלי פחד.
ככה זה. זה הילד. אולי הוא עוד לא למד ללכת אבל הוא טוב מספיק ואני אוהבת אותו כמו שהוא.
והוא מרגש אותי כל פעם מחדש, גם אם אלה רק גרסאות ראשוניות.
ואם זה מרגש אותי, זה ירגש עוד אנשים.
ולשם שינוי אני יודעת מה אני עושה. אני יודעת מה אני רוצה לשמוע. רוב האנשים, גם המוזיקאים הגדולים - לא יודעים מה הם רוצים לשמוע.
עשיתי את זה כבר לא מעט פעמים, רק שעכשיו עשיתי את זה נכון. ממקום של עוצמה.
אז אנשים מילאו את תפקידם והלכו.
והוא שומע בדיוק את מה שהתכוונתי אליו, גם בלי לדבר.
והנה הדרך הנכונה.
נראה לי.
No Fear. בוא נעשה אומנות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
