לפעמים אני קוראת כאן דברים שכתבתי פעם, מזמן, וחושבת לעצמי "וואו נכון, איך שכחתי מהרגע הזה". ואז אני קולטת שאני כבר כמעט ולא יוצרת כאן רגעים חדשים. ומסיבה טובה, שעם השנים אני שומרת את המחשבות שלי לעצמי או לקרובים לי בלבד, שיש תכנונים שלא ראוי שיהיו במקום כל כך פומבי, והנטיה כמובן לכתוב את הרע והכואב, אבל כשאותו רע וכואב מתקשר לאנשים למשל, אז תמיד יש את הסיכוי שהם יזהו את עצמם.
אבל הנה זכרון שאני חייבת לכתוב ולחזור אליו ברגעים שאני מרגישה, איך לומר, קצת פחות גדולה מהחיים. כל מי שמכיר אותי כבר שמע (או יותר נכון, נטחן), אבל בשביל עצמי, אני חייבת להעלות את זה גם על הכתב.
בשבוע שעבר היה לי ערב בלתי נשכח, שהתחיל בהופעה של סימפוני איקס - שכמובן חיכיתי לה בקוצר רוח מהרגע ששמעתי עליה. סימפוני איקס היא הלהקת פרוג מטאל הראשונה שהכרתי, מהגיטריסט והכותב הראשי שלהם למדתי להלחין (בהלחנה הראשונה שלי ממש שאלתי את עצמי "איך מייקל רומיאו היה עושה את זה?") ומהזמר שלהם, ראסל אלן, למדתי לשיר. אני מתכוונת, אי שם, עשור אחורה, הייתי שמה את האלבומים שלהם ומנסה לחקות אותו כדי לקבל קול מטאל מלודי חזק ועוצמתי. וזה בלי לציין את העובדה שמרגע שהכרתי אותם לא יכלתי לשמוע שום דבר אחר לאיזה שנה-שנתיים, והעובדה שעד היום סימפוני היא אחת מהלהקות הבודדות שאני באמת באמת אוהבת.
מכיוון שאני כותבת במגזין, כמובן שנפלה לידיי הזכות לראיין את הלהקה טלפונית, אחרי חצי שנה של נסיונות ואינספור טלפונים שבסוף זה קרה - לא עם ראסל כמו שקיוויתי, אבל עם רומיאו, שזה כמובן לא רחוק מזה. אז היתה לנו שיחה נחמדה של שעה על מוזיקה, הלחנה, יצירתיות ומה לא. אולי זה המקום לציין שכשאני הכרתי את סימפוני לפני עשור, שמעו אותם בעיקר מעריצים כבדים של פרוג מטאל. היום היא אחת הלהקות החזקות והבולטות במטאל העולמי, כשראסל אלן נחשב לזמר בין הטובים והמבוקשים ביותר בסצינה העולמית. בכל מקרה, חשבתי שבזה זה נגמר - בדרך כלל לראיין להקה שאתה אוהב זה ההיילייט. אז לא.
במגזין ניסו להשיג לי באקסטייג' כי ידעו כמה זה חשוב לי, ואחרי הופעה פגז עם סאונד ברצפה הסתבר שאין באקסטייג'ים. מה שכן, רצו שמועות שהלהקה הולכת לשתות משהו בפאב תל אביבי קטן באלנבי יותר מאוחר. אחרי שהתנהגנו קצת כמו גרופיז (לארוב להם מאחורי הבניין, להצטלם עם הבסיסט המסכן שיצא החוצה, ואז לעקוב עם האוטו אחרי הוואן שלהם סתם בשביל הקטע) אושרה הידיעה ונסענו לחכות בפאב.
ואכן אי שם בשלוש בבוקר, לאחר המתנה קצרה מאוד יש לציין - נכנס ראסל אלן בכבודו ובעצמו, כולו חיוכים (הבנאדם כל כך מחובר לאדמה שזה ראוי להערכה) והמתופף, שדי ישב בצד ולא עניין אף אחד. מכיוון שזה היה אמצע השבוע, באו לפאב רק בסביבות ה-20 איש שבאמת רצו תמונה, שאלה או הצקה אחרת. הסתבר שראסל, כמו על הבמה, כריזמטי בטירוף ומאוד מאוד נחמד. עם כולם הוא הצטלם, ענה לשאלות, התעניין במי ששאל בחזרה גם אם השאלה היתה טפשית ממש, אפילו עודד את הביישנים יותר להתקרב ולהציג את עצמם, ואז הבנתי איך ההגשה והשואו שלו כל כך אישי ומטורף - זו לא הצגה, הוא באמת כזה, משפריץ כריזמה לכל עבר.
הבנתי שזו הזדמנות שלא תחזור לתפוס שיחה עם האיידול מספר אחת שלי (זאת אומרת, יש שניים - הוא וגילדנלאו חולקים את אותו מקום: אחד לימד אותי לשיר מטאל, השני כיווץ לי את הבטן מרוב אמוציה), אז פשוט נעמדתי לידו. זה הלך ככה:
"Hi Russell, you made me a metal singer. I owe you a big thanks for that"
"Oh really, you're a singer? What is the most important thing you've learned"
(חושבת קצת): "I believe the most important thing is to have no fear".
סיפרתי לו קצת שעכשיו אני עובדת על אלבום, ואז הוא דיבר איתנו קצת על טכניקה להופעות, מוניטור באוזניים ואיך לשמוע את עצמך טוב. אנשים התעניינו בטבעת העצומה שהיתה לו על היד (משהו שקשור לבונים החופשיים), שתי בחורות התיישבו לידו והוא פלירטט עם כולן, הרבה בחורים באו בקטע מטריד של "oh my god you're so handsome", איכשהוא גם קרה שכמעט נפלתי עליו כשניסיתי לתת למישהו לעבור (לגמרי בטעות), וההצהרה שלי שאם הוא לא בא שוב לישראל נצטרך להוציא את האזיקים ("bring it on!").
הבחורות שהיו לידי הלכו (מסתבר שאחת מהן גם שמעה על הפרויקט שלי מזמן ואח"כ בפייסבוק קבענו לבירה בקרוב), ואני התיישבתי ממש לידו.
"Persistent, aren't you?"
"If I wasn't I guess I wouldn't get anywhere"
"I like that!"
"Say, do you do solo projects?"
"What, like, me and you?"
(למרות הפאסון כמעט התעלפתי, הבנאדם שלימד אותי לשיר מסתכל לי בעיניים ובשיא הכנות שואל על הפרויקט)
ואז הסברתי בשתי מילים עד ששוב הפריעו לנו. איפשהוא גם נכנס: "Gosh you have a pretty face", פעמיים, פלוס הקבלה לתמונה של ויקטוריה פרנסיס על הקיר "You look like her!" (חושבת לעצמי: "Dude, you're so drunk"),
"You have a problem",
"I've got many, what is it?"
"You live here"
LOL.
ואיפשהוא היתה גם האשמה שלי:
"You're flirty!"
"I'm sorry, am I too pushy?"
ואחר כך - "Listen, I really wanna hear about that but as you can see I can't" (ממשיכים להציק לו אנשים)
לא זוכרת איך הגענו לזה אבל מצאתי את עצמי אומרת שאני מכוונת גבוה, מאוד גבוה. "Reach for the stars!" הוא אומר, ואני מסבירה שלקחתי את המפיק הכי טוב והכל, העיקר שזה יהיה הטופ שבטופ. הוא כמעט מתחרמן מזה, "How old are you? oooohhhh Why do you live here??" וכמובן "Oh and you smell so good" (ידעתי שזה בושם מנצח! אוורי סינגל טיים...) ואפילו "You know what, let's go for a walk" (נראה לי שכאן זה כבר היה יותר מדי בירות וג'וינטים) ואני קופצת על ההזדמנות "I can give you a ride to your hotel if you want so we can talk..." (בקטע תמים! אפילו הצבעתי על אהובי שישב רחוק וצפה על הנעשה...) אבל אז הם היו צריכים ללכת עם החבר'ה מההפקה.
שורה תחתונה, סיכמנו שנדבר בפייסבוק והוא סימן לי לשלוח לו חומר שניה לפני שהם נעלמו לעבר האופק.
יום אחרי זה אחרי מעט מדי שעות שינה והרבה יותר מדי אדרנלין, כבר חשבתי שחלמתי שפלירטטתי עד הבוקר עם מי שלימד אותי לשיר.
ועכשיו בנימה הרבה פחות גרופית - עצם העובדה שגרמתי לבנאדם כזה להחזיר את תשומת הלב אליי למרות שהיה פאב שלם שרב עליה, ועצם העובדה שהוא אשכרה התעניין במי אני ומה שאני עושה ואפילו לא הפסיק להחמיא - That makes me fucking awesome. אני צריכה לזכור את זה.
זהו, הוצאתי את זה מהמערכת. ובכלל תיכננתי לכתוב פוסט על אנשים קטנים ומעצבנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
