קודמתי בעבודה. העלאה לא רעה שיכולה להסתכם גם בכמעט 2000 שקל נוספים לנטו אם אתאמץ ולא אחפף בשעות, ותפקיד של ראש צוות.
זאת אומרת, לעשות את מה שאני עכשיו עושה רק עם קצת יותר אחריות ובעיקר בייביסיטר לשני אנשים. לא רע. דחפתי לזה די הרבה זמן.
כל זה הצריך מעבר ללקוח אחר, שזה אומר להפרד מהלקוח אצלו ישבתי כמעט שנתיים כבר.
אז עשיתי שתיה כמתבקש, וכל החבר'ה מהקומה באו לפרגן עם ברכה מרגשת ומתנה (בגדים!!)
בגלל שהיינו פה הרבה אנשים שלא קשורים אחד לשני יצא שהתחברנו, זה אמנם קרה רק בחודשים האחרונים אבל נהיינו ממש חבר'ה.
ותוך כדי התחילו דאחקות.
דברים בסגנון של "הפעם הראשונה ששמעתי אותה היתה כשהיא צעקה בטלפון" ו"לא כדאי לך להתווכח איתה, היא תוריד לך את הראש".
פעם הייתי בנאדם הרבה יותר עצבני, היום כבר הרבה פחות. ולמרות שהכל בקטע בין חברים וללא מטרה לפגוע אני לא יכולה שלא לתהות - האם זה מה שזוכרים ממני? שאני כועסת, שאני צועקת, שאני מדברת הרבה ומדברת בקול, שאני פשוט עושה יותר מדי רעש?
אני תמיד מסבירה לאנשים במהלך ויכוח - שכשאני מרימה את הקול זה בגלל שאני נהיית אמוציונאלית, לא בגלל שאני עצבנית.
כמה פעמים אמרו לי שאני מדברת חזק מדי, ניסיתי להשתיק את עצמי אבל זה לא עובד.
אולי כי שנים השתיקו אותי בבית, לא נתנו לדעתי מקום, לא נתנו לי להיות.
כל הזמן רק להקשיב ולציית, לא להעז להיות משהו אחר מהמסלול שהכתיבו עבורי.
ואז אני גם אומרת לעצמי, אני לא יכולה להיות מושלמת. יש לי פאקים, ואני לא הבחורה הקטנה והשתקנית שמדברת חלש וכולם דורכים עליה, ובנתיים זה הביא אותי למקומות לא רעים בכלל בהתקדמות שלי בכל הבלגן הזה שנקרא "חיים". ואולי ככה אני וזהו וזה לא משהו רע ומי שלא מתאים לו שלא יהיה חבר שלי.
קשה לי לקבל את זה שאני לא יכולה להיות מושלמת.
ועם כל קיתונות הביקורת שנחתו עליי משום מקום במהלך השנה שעברה, כל מה שקרה עם הנגנים ושיט, אני כבר לא מוכנה לקבל ביקורת, לא בצורה כזאת ולא מכל אחד, רק מאנשים שהרוויחו את הזכות הזו ביושר. אולי כי אני יותר מדי מודעת לעצמי ואולי כי אני לא מוכנה שיכאיבו לי בתהליך כי אנשים לא יודעים איך לדבר אלא פשוט מפילים עליך את השיט שלהם בשיא הכוח.
כשאני מתלהבת אני מתחילה לצרוח, כשטוב לי כל העולם יודע, כשיש חדשות אז כולם חייבים לשמוע. זה רע? מה אני אמורה להיות, בובה חסרת רגשות שמפגינה רק חיוך קר פה ושם? כמו אמא שלי שלא מסוגלת לפרגן לי, אף פעם, ושאין אצלה שום דבר טוב שאין "אבל" מיד אחריו? שאפילו על הקידום כעסה ש"מזתומרת לא בטוח שזה יהיה בתנאים שלך?" במקום להתלהב ולשמוח שיש לה בת כזו מוצלחת?
אז אני נאלצת להתלהב בשביל שתינו.
כי לא משנה כמה אני מוכשרת, חכמה, ווטאבר, ולא משנה כמה עשיתי בשתי ידיים והצלחתי, ויש לי תואר ועבודה טובה ורכב וכסף ובנזוג מדהים וחלומות שהולכים להתגשם, וכל זה עוד לפני גיל שלושים ואת כל זה עשיתי כמעט לבד, והלכתי בדרך שלי ובסוף גם הצלחתי בה! אבל זה לא מספיק טוב כדי להגיד לי שגאים בי, שאני בסדר, שאני ילדה טובה, להפך - איפה אני עוד לא בסדר, מה עוד לא עשיתי, מה עוד לא הספקתי וכמה הדרך והגישות שלי לא נכונות (גם אם אביא הוכחות הגיוניות לחלוטין).
ונראה לי שלא משנה כמה מבוגר אתה, אתה עדיין תרצה אישור מאמא ואבא, תמיכה שאתה יודע שהיא ללא תנאים.
אז אני לא בנאדם שקט, לא במחשבות ולא בהבעה, וכנראה שמי שלא אוהב את זה יצטרך להסתדר עם זה.
אני מעדיפה אנשים שצועקים עליי בויכוח מאשר כאלה שידברו בשקט ואז ילכלכו עוד יותר בשקט מאחורי הגב.
אני לפחות אמיתית ולא מסתירה את הרגשות שלי.
כרגע מרגישה קטנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
