כשאני במצב becoming אני רואה דברים אחרת. יש בי אי שקט שמשגע אותי, אני על קוצים, אני רוצה לכתוב ולשיר ולצעוק ולהזדיין, אני מחפשת משהו לנעוץ בו שיניים. קצות האצבעות שלי מעקצצים, אני יפה וסקסית בצורה מדהימה ואני הכיעור הנורא. השילוב הזה, אהבה ותיעוב, מאניה ודפרסיה, צבעוני ושחור. ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, האדם והזאב, המלאך והמפלצת. תמיד היתה בי ניגודיות, בימים האלה היא מתעצמת לרמה בלתי נסבלת ממש שמכריחה אותי לעזוב הכל ולהתמקד רק בה. זה מביא אותי לסף טירוף אבל זה גם האושר בהתגלמותו - פתאום חיי היומיום, עם הכביסות-נקיונות-בישולים-תוציא כבר את הכלב נראים כל כך אפורים.
אני מתגעגעת לגיל 20 מהסיבה הזאת, אז יכלתי לתת שם למה שאני מרגישה פעם בחודש (הכל עגול אצל הנשים, שמתם לב? לא פלא שהירח משפיע עלינו - או לפחות כך אומרים). ככה הייתי רוב הזמן, מחוסר ידיעה, מחוסר נסיון. אז גם כתבתי הרבה. ההתפרצות הזו של רגש נא התמתנה אצלי מזמן, מכורח השגרה, מהיציבות הזוגית, מהסך-הכל-טוב-לי. לפעמים נדמה לי שהסך-הכל-טוב-לי, שהוא מצב מבורך אבל אינו אושר עילאי, עוד יהרוג אותי יום אחד.
זה לא הצורך בריגושים, זה יותר מזה. זו ההתפוצצות הרגשית שמרגישים שכבר לא יכולים להכיל עוד, שהכל עולה על גדותיו, לטוב ולרע, זה מה שגורם לי להרגיש חיה. זו התחושה שקורה כאן משהו, שאתה לא נהיה אדם אפור ומשעמם. זה הצבעים הבוהקים שעם ההתקרבות לגיל 30 הולכים ודוהים, כך נדמה לי. נהייתי שקולה יותר (ובעצם, תמיד הייתי שקולה יותר מדי), נהייתי חכמה יותר, נהייתי שקטה יותר ולא ממהרת לדמם על הדף כמו פעם. ההזדאבויות שלי קצרות יותר ורחוקות יותר וזה מפחיד, ואולי בעצם צריך לפנות את הדרך למשהו חדש? (Welcome the new era of Syesthesia).
אחרי הכל, זה המקום הזה שהוא התמצית של הכל, זה בור ללא תחתית, זה עצמך המונח פתוח לרווחה לפניך. זה מסע מטורף פנימה, אבל כשאני מעזה לקחת אותו אני יוצאת מהנהר השוצף עם יצירה יקרה מפז. הרבה זמן שלא איבדתי משהו מעצמי לטובת יצירה. זה לא באמת אובדן, אולי שחרור, הבנה והענקת חיי נצח. עכשיו במחשבה רחבה יותר, אולי כן הקרבתי - את התשוקה שלי, לתוך האלבום. אם זה נעשה בצורה נכונה, היא תתעצם ותחזור אליי חזקה פי שתיים, אבל כרגע אני מרוקנת ממנה. ואולי זה רק המכות שספגתי בדרך הארוכה מדי והמייגעת הזו שגרמו לי למחסור חמור באנרגיות.
לא שרתי כבר המון זמן. הרבה דברים השתנו, המעבר, ההתנתקות מהורים שכבלו אותי (ולאחר מכן - ההשלמה וההתקרבות, התיקון), לקיחת האחריות. יותר מהכל - הבגידה של חברים ונגנים, הביקורת הבלתי נגמרת, האצבעות המאשימות, ההסתגרות בעצמי בחוסר רצון לתקשורת עם הסביבה כפועל יוצא. הציפיה לדברים שלא קרו בזמן הנכון. אין לי אנרגיה, אבל במצב becoming יש לי בכמויות לא נגמרות, ליומיים בערך וחוזר חלילה. אני הורסת את עצמי ובונה מחדש. אני הכל ואני לא כלום. אני מנטרת את עצמי צמוד, ואולי אני באמת בנאדם רע ואגואיסטי ושאי אפשר לעבוד איתו כמו שטוענים. אולי אתאים את עצמי לציפיות אם כך. יש בי המון מה להוציא, אבל רצון כל כך מועט להוציא אותו. ואז, פעם בחודש בממוצע, זה משתולל בי בפנים ומזכיר לי כמה לא הגשמתי, כמה לא עשיתי, כמה לא אמרתי.
אני רוצה להיות שם כל הזמן. עם כל הטירוף שבזה וחוסר השקט, זה גן העדן בהתגלמותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
