שלום לכולם (:
קצת פרטים עליי תוכלו למצוא ברשימות. אני מאוד אוהבת לכתוב, אז אני מנסה את מזלי פה ומפרסמת. מקווה שתאהבו ותגיבי (;
אז, הסיפור הוא סיפור על מישהי שהופכת להיות ערפד, וכל השאר תראו בעצמכם. אל תדאגו, אני לא הולכת להעתיק רעיונות מ"דומדומים" ומכל מיני סדרות כמו "יומני הערפד" ו"דמדומים". זה הולך להיות שונה. מחר יעלה פוסט דמויות (:
מוזמנים ואפילו מומלץ לכתוב ביקורות בונות, ואשמח אם תהיו מנויים ^^
אז, נתחיל?
פרק ראשון- זכרונות מאותו ערב נורא
לא ידעתי אם מה שנעשה היה
הדבר הנכון להיעשות. לא היו לי הרבה אפשרויות, החלטה אחת. מה הייתי אמורה להעדיף?
למות או לזכות בחיי נצח, יותר יפה ומוכשרת מתמיד?
הרגשתי שאני לא שולטת בעצמי. הייתי צמאה לדם.
הרגשתי איך דמי קופא, עוצר מלכת, אינו זורם בעורקיי כתמיד. ההרגשה הייתה מופלאה,
אך באותו זמן גם מרעידה, מפחידה. הרגשתי איך כל איבריי חדלים ממלאכתם. ליבי דמם
והשקט המופתי ששרר בחוץ הופרע רק ע"י אנחותיי הכואבות וצרצור הצרצרים. הכאב
חצה אותי לשניים מבלי רחמים כלל. המושג "לא אנושי" התחיל להיקלט אצלי
בתור השם השני שלי- אני לא אנושית.
הייתי בטוחה, שאם הייתי נשארת אנושית, גלי זיעה
קרה היו שוטפים לי את המצח כמו מפל, הייתי בטוחה שהגולגולת שלי הייתה מתפוצצת מרוב
כאבים. זה היה הכאב הכי גדול בחיים שלי. כאב לא אנושי. כ"כ אירוני, לא?
אומנם זה היה כאב גדול, אך ההרגשה הייתה
כ"כ מופלאה שלא הייתי מחליפה אותה בשום דבר אחר.
בליבי התחלתי לתהות האם
החלטתי הייתה נכונה. האם הייתי אמורה למות ובלבד שלא להיהפך למפלצת טורפת אדם,
עלוקת דם?
הנשף היה כ"כ יפה. אורות מאירים מעל לרחבת
ריקודים גדולה. לצלילי מוזיקת וואלס מדהימה רקדו זוגות. נשים עם שמלות קטיפה
ומלמלה, סטן ותחרה מהודרת, עם תסרוקות יפות ואיפור עדין ומדהים וגברים עם חליפות
טוקסידו מסוגננות. והוא- מושלם כתמיד, מושלם יותר מידיי, מושלם בצורה לא אנושית.
עורו חיוור, כמעט שקוף, כאילו ניתן לעבור דרכו, אך שפתיו אדומות, מלאות לעומת זאת.
אני לא יודעת מה הוא מצא בי. נערה פשוטה. לא
יפה כ"כ. אוליי מכוערת. למה אותי? מכל הנסיכות שהיו שם. אוליי סתם
הייתי בחירה אקראית, אוליי סתם קורבן נוסף. אחת מבין כל הנשים האחרות, אבל לא
ידעתי. באותו רגע הרגשתי מיוחדת, משהו שבחיים לא הרגשתי. אבל חשתי במשהו
בכל זאת. ידעתי שהולך לקרות משהו. אוי, התמימות. בהחלט תכונה שיש לי יותר מידיי
ממנה.
אז הוא זימן אותי אליו. ניגשתי. למה לי להתנגד
לו? ואולי יצא מהו טוב מי זה? אוי, התמימות. כמובן שידעתי שזה לא יקרה, אבל כבר
התחלתי ללכת. הלב מנותק מהמחשבות. יותר נכון, המחשבות מופרדות מהגוף. הגוף הולך עם
הלב, לא מקשיב למוח.
"יקירתי, הו, כמה חיכיתי לרגע הזה",
אמר לי.
קצת אחרי זה הייתי חושבת שהוא
חתיכת חלאה שקרנית, אבל אז הייתי מוקסמת. הוא קירב אותי אליו. חיבק חזק מאוד. חזק
עד שזה כמעט חנק. נראה לי שהתעלפתי, כי הכל אחרי זה היה נורא מעורפל. או שזה היה
מהחניקה, או מחשיפת השיניים, אני לא יודעת ממה התעלפתי, אבל ערפול חושים עטף אותי.
כמו סם, הרגשה מדהימה ובאותו הזמן גם מבעיתה. "מה קורה כאן?" היא השאלה
שאז לא הבנתי. התשובה? מאוד ברורה. ננשכתי. הרגשתי אז כאילו אני ננשכת בידי כלב עם
כלבת, שהמלחה עוברת אלייך. כן, אני חושבת שזו מחלה. מחלה שאני חולה בה כבר יותר
מידיי זמן, וככל שעובר הזמן אינני נחלשת, אלא להפך- הופכת להיות חזקה יותר, נתעבת
יותר, צמאה לדם יותר- רוצחת יותר!
אז אחרי הנשיכה הוא נעלם, התפוגג באוויר, אך לא
לפני שאמר שיש ביכולתי לשרוד ולהפוך לערפד גם כן אם באמת ארצה בכך. וכך אני נותרתי
בכדי לגסוס. אז בעצם הדבר המשמח שהיה משהו שיכל להציל אותי, וזה היה אם הייתי
הופכת בעצמי לערפד צמא דם. לא היה לי זמן רק בכדי לשקול את האפשרויות כ"כ.
להגיד שרציתי את זה? לא. האם הייתי צריכה להתחרט? אני לא יודעת. הצלתי את עצמי, אך
נהפכתי להיות גם סכנה לציבור. אויב הציבור מספר אחת. אבל החלטתי להיות ערפד,
ומעכשיו אלו היו החיים שלי. טובים ככל שיהיו ורעים ככל שיהיו.
אוח, ליאון, ליאון. מה היה קורה אם לא היית
נושך אותי? לא רק שזה הדבר הכי גרוע שקרה לי, באותו הזמן זה הדבר הכי טוב שקרה.
=====
עד כאן, הכותבת ♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הסופרת. פשוט, לא?
