אני לא יכול למצוא שום סיבה ממש טובה להנציח קטע כזה בכתב,
חוץ מבחינת 'הישמר', לכתוב כדי לא להגיע לכדי זה שוב.
בסופו של ערב, בסופו של שבוע, בסופו של חודש,
אני יושב פה נפול - קמל - מוכרע, ע"י כלום, מלבד אני, אולי,
הנטייה שלי היא להאשים אותו שנפרד ממני בטלפון, את אבא שלי שחולה בשנאה, את הגוף שלי, ואת הצבא.
זה לא הם, אני חושב בכל זאת, כי כולם שם לא מאתמול, וכנראה שכולם רק ילכו ויהיו קשים יותר.
שזה בכלל מפחיד,
מה אם זה רק ילך ויהיה קשה יותר?
וככה זה נראה, בקטע כזה, במצב כזה, שחור, בלי מוצא, בלי סוף.
אני איבדתי את השמחה, עכשיו ככה זה נראה
בא לי שיהיה מועדון שיהיה בו שיר עצוב או שקט או רגוע
זה נראה לי יהיה סטארטאפ, 'מועדון הלבבות השבורים',
מה אם זה מה שבא לי לשמוע עכשיו וזה מה שיחזיר אותי לרחבה ההיא.
ואני לא יכול להרשות לעצמי את המצב הזה, זה מרחיק ממני את החברים, מרחיק את עצמי ממני,
וזה לא שואל אותי בכלל, זה בא פתאום, ואני רואה את זה ולא רוצה
לא רוצה.
והאינסטינקטים שלי, מפחיד, משתפרים. ממש פחדתי לפתוח את הדלת. וצדקתי.
הוא לא היה שם יותר.
ומה אם זה השיא? אם מפה רק יהיה פחות טוב?
איך אתמודד
אולי זה הפחד מהפחד.
אולי אני רק צריך לישון כמה ימים.
ימים שלמים.
אולי .........
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
