זו מין צפירת הרגעה כזאת, וואלה יש מצב שצריך להגיע נמוך כדי לעלות גבוה יותר.
ידעתי נסיגות בחיי,
גם אם זו תקופה של נסיגה, זו נסיגה שאני יכול לה. וזה מושג קצת חדש,
הרגשתי איך אני על סף מפתנו של דיכאון אולי עמוק
וההבדל בין סף המפתן, ובין להיות בפנים וליפול פנימה יותר,
נעוץ ביכולת לראות את זה מהצד. הדיאלוג הבריא הזה ביני ובין עצמי שיכול להשאר אובייקטיבי;
ברגע שאתה בפנים לא רואים כבר יציאה, אי אפשר כמעט כבר להגיד 'לא נורא, אני אעשה משהו שיהיה לי נעים וזה יעבור'. אני לא בשער של המקום הזה, והלכתי כמה צעדים אחורה משם.
אני בוחר עכשיו לוותר על דברים שיעשו לי, אפילו רק אולי, לא טוב. ובינתיים, זה בסדר.
יום שהיה אמור להיות קשה מאוד, נגמר מוצלח, וזה מספק ומשמח מאוד.
זה מספיק כדי לכתוב את זה.
מפריע לי שאני מזדקן. זה אפילו מגוחך בגילי, ועדיין. ובעצם תמיד ראיתי את הקשיים של כל התהליך עוד לפני שהתחיל.
תוך כדי אלה, ההכנות נמשכות ביתר שאת, חודשיים למבצע קופיקו.
פוליטי-אישי
אלה ימים קשים למחנה 'השלום' השפוי הישראלי,
נראה שהסיסמא המנצחת של הבחירות לא הייתה 'אין נאמנות - אין אזרחות', אלא 'רק ציפי תנצח את ביבי',
הפחד מביבי ריסק את מרצ, את העבודה, רק כדי לנסות להביס אותו - בהצבעה לליכוד ב' -
מי שלא רצה את ביבי קיבל את צחי הנגבי, חיים רמון, מרינה סולודקין, מאיר שטרית, ושאר נבחרי העם.
נתאושש.
אישית, אני מרגיש שהירידה שהייתה לי בשבוע שעבר 'חידדה אותי אידיאולוגית ופוליטית', כמו ששלי יחימוביץ' אומרת.
שלי, אגב, נראה לי ראויה להנהיג את מפלגת העבודה. אישה חזקה, נשית, וחושנית.
אני מרגיש יותר טוב, 'אבא' עדיין חי, החיים ממשיכים, השיגרה במרומי הפזם מעצימה אותי ואני צומח בה.
דמוקרטיה זה לחלשים,
לילה טוב,
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
