השנאה עלולה לנבוע מפחד, אם מוצדק או לא מוצדק, מרגשי נחיתות, מפגיעה עזה של אדם או קבוצה, מתפיסות שליליות כלפי אותו עצם או דבר מה הקשור בו. השנאה עלולה להתעורר כלפי הזר והאחר, שהתנהגותו לא מובנת, מוזרה ואף מפחידה.

שנאה יכולה להיות קשורה בדיעות קדומות, קנאות והוקעה כלפי אדם או קבוצת אנשים, כמו בתופעת הגזענות. פשעי שנאה הם פשעים הנובעים משנאה, במובן זה.

בהיעדר אופן ביטוי לכעס ושנאה, אלו נוטים להיבנות ולהיאגר. הסכנה כי בשלב מסוים תיתכן הגעה אל נקודת שבירה, בה אלו התבטאו באופן תוקפני ואלים.

השנאה נחשבת לרגש המנוגד לאהבה או לידידות. רגשות קרובים לרגש השנאה הם רגשות כמו תיעוב ובוז. מילים נרדפות לרגש זה הן: עויינות, איבה, שטנה ומשטמה, המציינות דרגות שונות וקיצוניות בחריפותן של שנאה. עם זאת, לעיתים השנאה והאהבה כרוכים זה בזה. ולעיתים אהבה יכולה להתחלף לשנאה. כפי שמתואר במעשה אמנון ותמר: "וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן, שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד, כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ, מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ." (שמואל ב', י"ג ט"ו)

אף שרגש זה מוקע ונחשב לשלילי ביותר, יש לו תפקיד חשוב בשרידות הפיזית או התרבותית של אדם או קבוצה.

בדת ובתרבות נחשבת השנאה לרגש שלילי, שממיט אסון על בעליו. בדתות מסוימות השנאה אף נחשבת לחטא. לעומת זאת, במדעי החברה ומדע המדינה השנאה נתפש כרגש ציבורי שקל לתמרן למטרותיו של השלטון וכדרך העיקרית להניע ציבור ולהשפיע עליו. משטרים דיקטטורים מבססים את שלטונם בין השאר על תעמולת שנאה כנגד אויב חיצוני (בהרבה מקרים - כגון גרמניה הנאצית ומדינות ערב - אויב זה הוא היהודים ואחר כך מדינת ישראל, וגם במשטרים דמוקרטיים - כמו, אולי, במדינת ישראל ויחסה לערבים), שמאפשרת לתעל את הזעם הציבורי על השלטון הכושל הרחק מהעריץ והחוצה.

על פי הפילוסוף ברוך שפינוזה יש 3 רגשות בסיסיים: תשוקה, שמחה ועצב. מרגשות אלה נגזרת השנאה. לפי שפינוזה, "שנאה היא שמחה בליווי אידיאה של סיבה חיצונית". כלומר: לפי שפינוזה, אנו שונאים את מה שאנו חושבים שגורם לנו להרגיש עצב. הגם שהגדרה זו נגזרה באופן (פסאודו) לוגי מעיקרי תורת האיממנטיות שלו (כרכים א-ג בספרו "אתיקה"), נכונותה האינטואיטיבית ברורה למדי והיא מספקת תובנה חדה לגבי מהותה של השנאה. יש להדגיש שאצל שפינוזה כמעט כל הרגשות השליליים הן סוג של עצב, למשל: פחד הוא עצב לא יציב, הנולד מאידיאה הגורמת לנו עצב ושאיננו בטוחים האם תתגשם.

בספר בראשית^[1] מסופר על האחים ששונאים את יוסף, ולא יכולים לדברו לשלום, מחמת הקנאה שהם מקנאים בו, על היחס המועדף שהוא קיבל מיעקב ועל חלומות הגדולה שהוא התנשא בהם עליהם. שנאה שבעטיה הם מבקשים לרוצחו נפש לאחר מכן.

במקרא יש איסור מפורש על שנאת הזולת, ביחד עם איסור על נקימה ונטירה.

"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא:" ^[2]

במקרא עוד מתואר אלוהים כמי ששונא עבודת אלילים ^[3] וכמי ששונא גזל ^[4]. בספר משלי השנאות האלוהיות מורחבות לשש: יהירות, רמיה, רצח, חרישת רע, הזדרזות להרע, והפחת כזבים^[5].

בעקבות תפיסה זו ישנה הכוונה לשנוא רק את הרע ולאהוב את הטוב. "שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב". ^[6] משורר תהילים מציין כי הוא שונא שנאה עזה וגדולה את משנאי ה', "הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט. תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי." ^[7] הרמב"ם מביא עניין זה לפסים מעשיים, וסובר כי בעניין זה נכללים: אלו שפרשו מכלל ישראל, מינים, משומדים שהמירו דתם, ו"מוסרים" שפגעו באחוה הישראלית והלשינו על יהודים לשלטון זר.

לעיתים יכולה להיות קיימת באותה חברה שנאה על רקע מעמדי של השכלה. פשוטי העם מרגישים את עצמם כדחויים, נחותים ומזולזלים לעומת הרובד האינטלקטואלי של החברה, והניכור והדחיה יוצרים עויינות. לעיתים רבות האינטלגנציה החברתית בזה להמוני העם, ולתפיסותיהם ומנהגיהם שאף מכונים בפיה בשמות גנאי רבים (המוני, רחובי), ושופכת שמן למדורה.

חז"ל עמדו על העויינות ההדדית שהייתה קיימת בתקופתם בין הבורים לאינטלקטואלים בחברה היהודית ואמרו "גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם, יותר משנאה ששונאין אומות העולם את ישראל" ^[8]. אמרה נוספת בעניין מצוטטת שם משמו של רבי עקיבא: "כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". מצד שני חז"ל לא חסכו את ביקורתם כנגד פשוטי העם התייחסו אליהם בדימויים מעליבים, ואסרו לתלמידהם להתחבר עם עמי ארצות, להתחתן איתם ואף ללמוד תורה בפניהם. (שם)

יש הטוענים כי מניע מרכזי של תנועת הקמר רוז' בקמבודיה במעשי רצח העם, היה רגשי נחיתות של פשוטי העם שעלו לשלטון בפני האינטלקטואלים.

שנאת חינם היא שנאה לא ענינית שבה אדם שונא אדם אחר או קבוצה ללא כל סיבה מעשית, רק בשל העובדה שיש לו או להם תפיסה אחרת ששונה משלו, או בשל העובדה שהם שייכים לקבוצה אחרת ואינם נכללים על קבוצתו. חז"ל ציינו כי בית שני חרב רק בשל שנאת החינם שהייתה קיימת בו בין קבוצות שונות, שלא יכלו לסבול אחת את רעותה. אגדת 'קמצא ובר קמצא' שבמסכת גיטין שבה אדם שהוזמן בטעות לאירוע של שונאו, סולק משם בבושת פנים, על אף שביקש לשלם את כל הוצאות האירוע, ממחישה מצב זה. שנאה זו נחשבת לשנאה שלילית, שאין לה כל הצדקה. המהר"ל בהסבר לאגדה זו (נצח ישראל פ"ה) מציין כי שנאה מסוג זה יכולה לגרום לאנשים זרים להתחבר ולאהוב אחד את השני. כלומר יכולה להיות אחוה שמוזנת למעשה על ידי שנאה משותפת לגורם מסויים.

ערך מורחב – שנאה עצמית

שנאה עצמית היא שנאה של אדם לעצמו או לקבוצה שהוא חבר בה. שנאה עצמית יכולה לנבוע מכך שהאדם רואה בעצמו או בקבוצתו תכונות שליליות שהוא לא יכול להזדהות איתן, או שהוא בז לעצמו או לקבוצתו כתוצאה מכישלון מתמשך. לעתים השנאה יכולה לנבוע מהפנמת היחס של אחרים כלפיו. שנאה עצמית יכולה להוביל לתסביכי נחיתות. כמוכן, השנאה העצמית עלולה להביא לדיכאון, בדידות, ייאוש, פגיעה עצמית וכדומה.

ביהדות ידועה תופעה של אוטואנטישמיות שהיא שנאה עצמית של יהודים כלפי קבוצת היחוס שלהם, שנובעת מהפנמת יחס השנאה של אוכלוסייה זרה כלפיהם.