יום שבת. השביזות חוזרת לעצמה.

אבל לפחות היה לי את השבוע מנוחה שאני רציתי לה.

הרגילה הגיעה לי אבל בטוב, שבוע עם אהובי זה נראה לי כל מה שהייתי צריכה בשביל להירגע מהצבא.

עכשיו שאפילו אני חושבת על זה, אפילו אם זה לא היה לעשות משהו משמעותי ומכייף, גם לשבת ולנוח קצת (לא כזה קצת אבל בסדר) על איזה סיגריה בהחלט עשתה לי את השבוע, הייתי חייבת את זה משום מה.

בנוסף גם אם זה היה להתנחל ב-2 בלילה בחיפוש נואש אחרי פיצה פתוחה למשלוחים, זה גם היה משהו מהנה שלא יצא לי לעכשיו לעשות מלא, וחבל.

אני מתגעגעת לתקופה שהייתה לפני, משום מה.

ועכשיו, לחזור לשגרה. כל כך לא רציתי את זה, אבל בסופו של דבר זה היה אמור להגיע וכבר אין לי מלא ברירות.

אין לי עוד מה לנסות חוץ מלנסות לחוות כל רגע מזה ולא לשלול כמו שאני רגילה לעשות.

בינתיים אני מסתכלת על החלון, כולי לבד, שמש מסנוורת עליי ואני חושבת לי על הזמן שיבוא. הרחק מהכל, הרחק ממנו והרחק ממה שהיה לי כל השבוע הזה. ובדרך לוגמת לי איזה כוס שוקו קר, כמו שאני אוהבת.

אבל בכל זאת, אני מחייכת. כי לפחות יצא לי לבלות שבוע איתו כמו שצריך. אני עוד אתגעגע לחיבוקים שלו בלילה. עכשיו רק בסופי שבוע זה יצא, ולא יהיה לי את הסבלנות לחכות.

הגיע הזמן לארוז כוחות.

הטחינות קוראות לי. עכשיו קצת לקרוע את התחת.

דווקא אני אוהבת את התמונה הזאת. ככה, בעריכה מוגזמת. אומנות פרוגרסיבית אני קוראת לזה.

ועכשיו שאני נזכרת, 

גם בצלאל קורא לי. רק שאני אזכור ללכת לזה.