כבר הגעתי למן אבחנה שהכל זה עניין של השרדות וכוח סיבולת נפשית גבוהה.
קלטתי את זה מהרגע ששחררו אותי הביתה ביום חמישי.
פשוט לשבת לחכות לאוטובוס עם סיגריה שלא תיגמר לפני שהאוטובוס עצמו מגיע, זה גם עניין של גישה למתרחש.
מוזר כיישמע, אבל כל מה שאני צריכה לעשות זה לא לשבת ולחכות.
אני מספיק גדולה בשביל לעבור, בשביל לחוות. ועד כמה שאני חופרת את זה לעצמי בראש.
ולמען השם, עוד שבועיים יש לי יומולדת 19. (זה סתם גיל מעבר לקראת ה-20. זה שטויות.) ומצחיק אותי לדעת שאז אני אתקע באיזה שהו חור בדרום לסוף שבוע מהנה (פחח..), ואני אפילו לא איזכר בלהביא עוגה לעצמי.
אבל עצם העובדה שאני גודלת בשנה עוד שבועיים, אני צריכה להכין לעצמי מודעות על איך לשרוד הלאה.
וגם לדעת שאם אני אכן רוצה משהו, אני אשיג אותו. לא משנה כמה המאמץ.
"אני יודע מה אני עושה. מצידי שלא יסבלו אותי פה, אני לא מוותר עד שאני אצא מפה."
הוא צודק.
ואני עוברת בשביל שלו.
הכל עניין של הישרדות. רק בלי חרקים בתוך הפה.
גם הבלוג הזה כבר נהיה חור בשומקום.
למה אני עדין טורחת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
