אני מתגעגעת.

לאותם רגעים, לאותם אנשים, לזמנים הטובים.

בלילות יוצא לי לחשוב על העבר. אפילו שאומרים לי לא להתרכז בעבר אלא להתרכז בעתיד, העבר תמיד איכשהו חוזר אליי, מגיע אליי במחשבות ומסרב לצאת כל כך מהר.

הדמעות שלי בפנים זולגות כמו דם שזורם בעורקים. (משהו כזה.)

אני זוכרת את הרגעים הראשונים, את הנשיקה הראשונה, ההתנחלות הראשונה בדיזינגוף סנטר (והקטע שהעיפו אותנו משם כמו חזירים.)

אני מחייכת מבפנים, אבל גם נשברת בו זמנית.

כיום, הכל שונה. הייתי רוצה להחזיר לעצמי כמה רגעים  בחיים.

הייתי רוצה לחזור הביתה ולצפות לחיבוק ונשיקה.

הייתי רוצה לחזור לעזריאלי ולראות אנשים שלא ראיתי שנים (ג'ן זה מוקדש לך P: ), יום שני בעזרת השם.

אני גם מתה לחזור לצלם, אבל לא רופף. אלא כמו שתמיד הייתי עושה. זה התנגש בי כמו משאית והלך כמו מזבלה.

המזל שלי, שהרווחתי שבוע חופש מהצבא. לנוח קצת בבית לא יעשה לי עוול. אנצל אותו בשביל להשלים לעצמי את החסר.

תמונה ראשונה מזה "שנים" שלא צילמתי. אחלה איכות ועריכה.

באמת התגעגעתי לזה.

יחי כשרות (אמא'לה.)

מרישקה.