הכל חוזר בי שוב. הרגשות אפלה ואשמה על טעויות אנוש שכל בנאדם יכול לעשות בשבלים מסוימים בחיים.

הפרפרים נכלאים בתוך טורנדו של חוסר יידע וייאוש ואני נלכדת במלכודת וצורחת מבפנים להשתחרר.

וכן, זה יכול להיות הדבר הכי טבעי בעולם אבל אני יודעת שאני צריכה לתקן משהו עם עצמי. לא עם אף אחד אחר. הכל חודר לי בראש כמו שיעור פסיכולוגיה וקצת פילוסופיה בהשתלבות עם המודעות העצמית שלי.

אני לא צריכה להישאר ערה עד 3:00 בלילה כשעוד 4 שעות אני אמורה להתייצב בבסיס ולנסות לשמור את כל ההתקפות שלי מבפנים. עד כמה שאני תוקפנית בגלל הדברים שלי, כן אני מודה בזה, זה הדרך היחידה אולי בשבילי להוציא את הכל, להוציא את הפרפרים וההוריקנים לעבר מישהו אחר בשביל להעביר את המסר, שמישהו יקשיב ויבין.

עכשיו ברגע זה אני מרגישה מערבולת בתוכי. מן רגש גדול שרוצה לצאת החוצה.

אבל אני יודעת שזאת רק אני והפראנואידיות שלי. וקשה לי לחיות עם זה. אני צריכה להפסיק עם זה. ולשים את עצמי בפינה של עצמי ולבחון את עצמי שוב פעם.

אולי פשוט שמתגעגעים לבנאדם כל כך הרבה, הכי טוב פושט להניח לנפשי.

עכשיו, אני רוצה לחזור לחיות.

לצאת למסיבות, להתשכר, להתמסטל כאילו אין מחר.

החיים שהיו לי בי"א היו טובים לשם שינוי, ואני רוצה להחזיר אותם חזרה אליי.

כל האנשים, האלכוהול והכיף.

לא חשבתי שאני אגיד את זה לעצמי אי פעם. אבל אם אני ארצה לאבד את עצמי, אז בדרך המטורללת.

אני לא רוצה לחזור להתבגר. כי זה מה שבעצם תוקע אותי.

פרפר שלי, אתה תהיה בסדר.