העור נצרב לי, אני מרגישה כאילו העור שלי התחלק לשני צבעים, לשני גוונים. אני משווה את צבע עור היד שלי לצבע העור ברגל שלי, ושאני רואה את ההבדל אני מרגישה שונה מעצמי.

כל יום אני עובדת בשמש, פעם בקצת אני עובדת בתוך מבנה, אבל רוב היום זה בשמש. עבודה, זיעה, שמש על הפנים, וכולי חשופה במן מתן נטייה התאבדותית שלא בא מכוונה תחילה. וכמובן שאיפה שאני נמצאת כולם שמים זין,

בנוסף לזה, כבר אנשים אומרים לי בצחוק "אני בטוח הולך לצאת מפה עם סרטן העור". זה יכול להיות מצחיק, אבל אותי זה מטריד ומפחיד. אני מפחדת מצחוקים שטותיים כמו אלו. ואולי אני לא מפגינה אותם מבחוץ, אבל מבפנים עולות לי פלאשים של צריבות ושל אבעבועות בעור, כמו בסרט "שעת האפס".

אני אוכלת סרטים משטויות כאלו, שאפילו אני רק מתחילה אותו.

ולחשוב שפעם הייתי לבנה ממש, כמו קוטג'. ועכשיו אני עגבנייה, מבושלת למחצה על מחבת.

בנתיים אני נראית מצחיק. בעתיד אולי אני אחשוב אחרת.

בנתיים אני צריכה להשקיע בלקנות קרמים להגנה בעשרה שקלים. ולמצוא זמן לשים אותם בזמן עבודה.

אם הייתי קרבית בתקופה שכזאת, זה היה נראה אחרת?

ולנושא אחר ממה שחשבתי לרשום פה.

כשאני רואה שרשום באתרים ובחדשות "שנתיים לחטיפת גלעד שליט", המילים שלי נסתמות, ללא תגובה.

שנתיים הוא כבר בשבי ועד אז הוא היה יכול לחזור הביתה, למשפחה, לחברים לחיים הנורמלים.

בדרך כלל, אני לא מנסה להפגין דעות פוליטיות, אבל במקרה שמתרחש פה, מתחיל להיות מוגזם ומיותר.

אני חושבת לעצמי: הם מתעסקים בשחיתויות, ברמאויות של הממשלה יותר מאשר לנסות את המיטב לשחרר את החטופים שנמצאים שם בשבי, חיים או מתים לא ידוע.

וזה לא רק שנתיים. זה כבר מעל עשרים שנה (רון ארד). 

אם לממשלה היה כל כך אכפת מהחיילים החטופים, הם היו עושים צעדים משמעותיים בשביל לשחרר אותם ולא סתם לשבת עם ידיים משולבות ולשכנע במילים, כי אני כביכול כבר לא קונה יותר.

עכשיו אני מפחדת להיות חיילת. להסתובב במקומות מבלי לדעת מה יקרה הלאה.

כי זה ייגמר רע, ומישהו צריך להקשיב לזה.

אני מספיק חרפתי.

שהגשם ישטוף את האש, ואז לא נצטרך לחיות תחת אשליות.

או יותר נכון, שאני לא אכנס לפחדים ואשליות של עצמי.

אני נצרבת ברגע זה.