אלו הם ימים שבאמת לא חשבתי שיגיעו, ועוד כל כך מהר:

רוחות חזקות שמושכות אותי עד אלוהים יודע לאן [מקסימום חוף הים..]

גשם שמצליח לשטוף את הפנים שלי, משהו שכל בוקר כמעט לא יוצא לי לעשות.

לקום כל בוקר, להתארגן כמו חפרפרת ולצאת לכיוון הבסיס,

וישר אחרי זה, לשבת במועדון ולחכות למשיח.

כן, זה בנתיים הצבא שלי. לשבת ולחכות, לא לעשות כלום. רק מזה אני גומרת לי חפיסת סיגריות וכל סיגריה מעבירה לי את הזמן עד שהיום נגמר.

אפילו מהצבא למדתי להעריך סרטים של צ'ארלי צ'אפלין.

זה נותן לי מדי פעם להגיע לנקודת שבירה. לחשוב שאם כל יום [נכון עלכשיו] אני רואה בית, אך אני לא רואה אנשים יקרים. זה נותן לי להישבר לאט לאט. כל סיגריה נותנת לי לחשוב על זה ומה היה קורה לולא..

ולאחרונה כל מה שאני מדברת זה על צבא. הרעל מתחיל להיכנס לי לעיניים. הגוון ירוק-בז'-כחול זה כל מה שאני רואה בעיניים שלי בימי חול, עוד צעד לקראת נקודת שבירה.

אבל נראה לי למרות השביזות שמתרחשת כל יום, אני מתחילה לקלוט את החוויה של זה.

כיף והוצאת עצבים בו זמנית.

אולי האפור חודר אבל הוא יוצא, הלוך ושוב.

לא אנסה להישבר, למה חבל לי על זה עכשיו.

[פז"ם - שנה ו-9]

לולא היית פה לידי עכשיו...

התמונה נראית כברור, רק חבל שהמרחק מונע את זה.

וואו,

כמובן שלזה לא ציפיתי.

לינק.

דווקא הוא היה שחקן טוב. חבל.

לפעמים יש לי את החשק לחשוב;

אז אני מתרחקת מדבר אחת, מתקרבת לדבר אחר.

טרנספורמציה בלתי ברורה.

הצבא גוזל הרבה. בהתחלה רציתי באמת לפרוק עצבים אבל את זה נשמור כשיטחנו לי את התחת בסדיר.

[אה כן, יצאתי מהטכני. היפ היפ.]

אולי הסופ"ש הקרוב יעביר לי את הזמן והעצבים, אחרי ששבועיים לא הייתי בבית.
העיקר שיצא לי לקנות כמה דברים. נקבה שכמוני. (: