מצחיק אותי כמה שהאירוניה אוהבת לפעול בזמנים לא קובנציונליים. דווקא כשמגיע הסוף שבוע (האחרון לפני הטחינה האמיתית שלי, אם אפשר לקרוא לזה כך.), בזמן שהייתי חייבת לנוח מקדחת צבאית שעברה עליי השבוע האחרון, מגיע הדבר שאוהב לדפוק את הכל; הכל בגלל דעה שנאמרה בעת לא מושלם (אין לי זין להגיד מה). האמת שהאירוניה פה הוא שהיה את הציפייה לכך שיקרה, כל הזמן היו דיבורים שבסופו של דבר זה יגיע. השטן שמע מסתבר, והחליט להוסיף טבסקו למדורה.

התנגשות מוזרה של אירוניה וגורל, ואני לפעמים לא סובלת את שניהם.

העיקר שעכשיו זה כבר מאחוריי.

רוב סופ"ש שעבר יצא לי הזדמנות להיות בבית, סוף כל סוף. עם המשפחה, עם עצמי בחדר לבדי שקועה בדברים שלי ובמחשבות שלי. משהו שלא יצא לי לעשות כבר מלא זמן האמתי. אפילו שרוב הזמן לא חשבתי על כלום, אלא רק על מחשבות העוברות ל-"שיט, סוף שבוע הבא לסגור (טוב, זה כבר אומר לסופ"ש הזה). סעמק למה דווקא עכשיו?!", ובמקביל - "הממ יאמי בוטנים.". וביניהם להעביר איזה סיגריה טובה על הדרך במרפסת.

שעמום כמו זה יכול לעשות לי טוב כשצריך. אני לא צריכה את כל העולם ואחותו בשביל להעביר קצת זמן אחווה נפשית עם עצמי, משהו שבדרך כלל יוצא כניסיון שהולך לו קיבינימט.

אני שמחה לפחות שיצא לי זמן לצלם, במקרה מצאתי את המצלמה תלויה לה על הכסא בסלון. תהיתי איפה זה היה, חיפשתי אותו כבר כמה זמן והוא ישב לו שם ולא שמתי לב. חטפתי את המצלמה על ההזדמנות הראשונה והתחלתי לצלם. זה נתן לי הרגשה מזה טובה, הרגשה משחררת שכל כך התגעגעתי אלייה. בדרך הכלב שלי מסתכל לא מבין מה אני לעזאזל תוקעת לו עדשה של מצלמה מול הפנים שלו, ומזיז מבט הצידה בשביל שיעזבו אותו בשקט. התאורה של הפלאש גם ככה עלתה לו על העצבים. אבל היי, מה שעושה טוב בחיים, לא זורקים בשווי השנייה.

רדאר, שביזות, שבוע חדש.

יאללה, לספור ימים עד יום חמישי הבא. אחח, זה כבר נהיה לי שגרה בחיים.

ועכשיו בנוסף להתכונן לשבוע שמירות... לא בא לי :|

"כל הבאסה!"

קפ"ס - בקרוב אצלי בסלון.

יום שבת. השביזות חוזרת לעצמה.

אבל לפחות היה לי את השבוע מנוחה שאני רציתי לה.

הרגילה הגיעה לי אבל בטוב, שבוע עם אהובי זה נראה לי כל מה שהייתי צריכה בשביל להירגע מהצבא.

עכשיו שאפילו אני חושבת על זה, אפילו אם זה לא היה לעשות משהו משמעותי ומכייף, גם לשבת ולנוח קצת (לא כזה קצת אבל בסדר) על איזה סיגריה בהחלט עשתה לי את השבוע, הייתי חייבת את זה משום מה.

בנוסף גם אם זה היה להתנחל ב-2 בלילה בחיפוש נואש אחרי פיצה פתוחה למשלוחים, זה גם היה משהו מהנה שלא יצא לי לעכשיו לעשות מלא, וחבל.

אני מתגעגעת לתקופה שהייתה לפני, משום מה.

ועכשיו, לחזור לשגרה. כל כך לא רציתי את זה, אבל בסופו של דבר זה היה אמור להגיע וכבר אין לי מלא ברירות.

אין לי עוד מה לנסות חוץ מלנסות לחוות כל רגע מזה ולא לשלול כמו שאני רגילה לעשות.

בינתיים אני מסתכלת על החלון, כולי לבד, שמש מסנוורת עליי ואני חושבת לי על הזמן שיבוא. הרחק מהכל, הרחק ממנו והרחק ממה שהיה לי כל השבוע הזה. ובדרך לוגמת לי איזה כוס שוקו קר, כמו שאני אוהבת.

אבל בכל זאת, אני מחייכת. כי לפחות יצא לי לבלות שבוע איתו כמו שצריך. אני עוד אתגעגע לחיבוקים שלו בלילה. עכשיו רק בסופי שבוע זה יצא, ולא יהיה לי את הסבלנות לחכות.

הגיע הזמן לארוז כוחות.

הטחינות קוראות לי. עכשיו קצת לקרוע את התחת.

דווקא אני אוהבת את התמונה הזאת. ככה, בעריכה מוגזמת. אומנות פרוגרסיבית אני קוראת לזה.

ועכשיו שאני נזכרת, 

גם בצלאל קורא לי. רק שאני אזכור ללכת לזה. 

שנה ביחד!!! (:

אין לי יותר מה להגיד מאשר שאני אוהבת אותך הכי בעולם.

פברואר 2007.

לפני שנה (: