I only smoke weed when I need to,
And I need to get some rest,
I confess, I burnt a hole in the mattress,
Yes, yes, it was me, I plead guilty,
And on the count of three I pull back the duvet,
Make my way to the refrigerator,
One dry potato inside, no lie
Not even bread, jam,
When the light above my head went bam!
I can't sleep, something's all over me,
Greasy, insomnia please release me,
And let me dream about making mad love on the heath,
Tearing off tights with my teeth.
But there's no relief,
I'm wide awake in my kitchen,
It's dark and I'm lonely,
Oh, if I could only get some sleep,
Creaky noises make my skin creep,
I need to get some sleep,
I can't get no sleep.... 

תרתי משמע.

העור נצרב לי, אני מרגישה כאילו העור שלי התחלק לשני צבעים, לשני גוונים. אני משווה את צבע עור היד שלי לצבע העור ברגל שלי, ושאני רואה את ההבדל אני מרגישה שונה מעצמי.

כל יום אני עובדת בשמש, פעם בקצת אני עובדת בתוך מבנה, אבל רוב היום זה בשמש. עבודה, זיעה, שמש על הפנים, וכולי חשופה במן מתן נטייה התאבדותית שלא בא מכוונה תחילה. וכמובן שאיפה שאני נמצאת כולם שמים זין,

בנוסף לזה, כבר אנשים אומרים לי בצחוק "אני בטוח הולך לצאת מפה עם סרטן העור". זה יכול להיות מצחיק, אבל אותי זה מטריד ומפחיד. אני מפחדת מצחוקים שטותיים כמו אלו. ואולי אני לא מפגינה אותם מבחוץ, אבל מבפנים עולות לי פלאשים של צריבות ושל אבעבועות בעור, כמו בסרט "שעת האפס".

אני אוכלת סרטים משטויות כאלו, שאפילו אני רק מתחילה אותו.

ולחשוב שפעם הייתי לבנה ממש, כמו קוטג'. ועכשיו אני עגבנייה, מבושלת למחצה על מחבת.

בנתיים אני נראית מצחיק. בעתיד אולי אני אחשוב אחרת.

בנתיים אני צריכה להשקיע בלקנות קרמים להגנה בעשרה שקלים. ולמצוא זמן לשים אותם בזמן עבודה.

אם הייתי קרבית בתקופה שכזאת, זה היה נראה אחרת?

ולנושא אחר ממה שחשבתי לרשום פה.

כשאני רואה שרשום באתרים ובחדשות "שנתיים לחטיפת גלעד שליט", המילים שלי נסתמות, ללא תגובה.

שנתיים הוא כבר בשבי ועד אז הוא היה יכול לחזור הביתה, למשפחה, לחברים לחיים הנורמלים.

בדרך כלל, אני לא מנסה להפגין דעות פוליטיות, אבל במקרה שמתרחש פה, מתחיל להיות מוגזם ומיותר.

אני חושבת לעצמי: הם מתעסקים בשחיתויות, ברמאויות של הממשלה יותר מאשר לנסות את המיטב לשחרר את החטופים שנמצאים שם בשבי, חיים או מתים לא ידוע.

וזה לא רק שנתיים. זה כבר מעל עשרים שנה (רון ארד). 

אם לממשלה היה כל כך אכפת מהחיילים החטופים, הם היו עושים צעדים משמעותיים בשביל לשחרר אותם ולא סתם לשבת עם ידיים משולבות ולשכנע במילים, כי אני כביכול כבר לא קונה יותר.

עכשיו אני מפחדת להיות חיילת. להסתובב במקומות מבלי לדעת מה יקרה הלאה.

כי זה ייגמר רע, ומישהו צריך להקשיב לזה.

אני מספיק חרפתי.

שהגשם ישטוף את האש, ואז לא נצטרך לחיות תחת אשליות.

או יותר נכון, שאני לא אכנס לפחדים ואשליות של עצמי.

אני נצרבת ברגע זה.

אז אני לא בנאדם,

שעושה טעויות בחיים, עושה צעדים שגויים שיכולים לקרות פעם אחת (אפילו שזה יותר מידי)

אז אני לא בנאדם שלא יודע מה הוא עושה אז הוא הולך ההיפך ממה שהוא מאמין בו מרוב פחדים וייאושים וכל מיני.

אז אני לא בנאדם. אפשר לשפוט אותי כי אני בעצמי טעות אנוש אחד גדול.

אבל סליחה באמת שאני בנאדם שמודע לדברים שהוא עושה, ויודע שלמרות מה שהוא עשה והוא לא יכול להחזיר את הגלגל לאחורה, הוא מודע שהוא עושה את הטעות.

כל בנאדם עובר דברים שגויים בחיים, שזה לגמרי דבר טבעי.

אבל אם יבואו אליי בצעקות וביקורות ולשפוט אותי על מעשיי כאילו אני חייבת משהו, במקום לנסות לעזור לי ולתמוך בי בשביל שאני אדע לתקן את זה להבא. זה רק נותן לי את תחושת הריקנות, שאני בעצמי טעות אנוש ורגשות אשמה צפות אותי כמו צונאמי.

אז עכשיו אני נלחמת לבד מול השדים שלי. וכבר ברור לי שאפסיד.

אני כלואה בכלוב הנפשי שלי, לנצח.