לפני מספר ימים שלחתי לידיד טוב הודעה שנכתבה ביד רועדת מזעם "עדיף להיות לבד מלאכול את החרא הזה מאנשים.אני לא מסוגלת ככה יותר". לפרוטוקול,ההודעה לא הייתה מכוונת אליו.

מאז מצבי לא מזהיר במיוחד, אני נואשת לשינוי, העובדה שאני אמורה להתגייס לצבא בעוד חודש וקצת מקלה על העניין, אני לא יכולה להימצא פה יותר. עם האנשים והמקומות והדיבורים חסרי הטעם.

אני לא מאשימה את השאר,האשמה מוטלת עליי באותה מידה בדיוק.

אני שונאת את החדר הזה,אני שונאת את הרחוב הזה,השכונה הזאת,העבודה, הבית ספר, הפרצופים שאני נתקלת בהם יום אחרי יום, הפרצוף שאני מאפרת בקפידה כה רבה כל בוקר מול המראה. כל זה הפך לשנוא עליי, לבלתי נסבל. אני מרגישה אבודה במקום בו אני קוראת לו בית. אני שוב מרגישה לא קשורה ולא שייכת. בעצם לא, אני לא רוצה להיות שייכת. לא רוצה להיות קשורה, לא רוצה לנהל שיחות סתמיות שלא יובילו לשום מקום. מצד שני .. אני לא יודעת. אני לא רוצה להיות לבד. אבל אולי זה עדיף? היה לי טוב ככה פעם. כן,אני יודעת. אני חלשה. אני לא מסוגלת להתמודד עם העולם, בעיקר לא עם אנשים. קשה לי איתם, הם לא הטיפוס החביב עליי.

רק עוד חודש אחד. ויפלו עליי קשיים חדשים ומעמסה חדשה, בתקווה שיסיחו את דעתי מקיומן של שאר הבעיות בחיי.

רק עוד חודש.

*תגובות מבקרות ימחקו. לא כתבתי את זה בשביל ביקורת אלא למעני בלבד.