פעם ראיתי את עצמי חלק מהחברה, חלק מהאנשים, חלק מהשיגרה... חשבתי על כל צעד קטן שעשיתי מה יחשבו עליי, חששתי מהתגובות, ממה שיגידו... הייתי קטנה, תמימה, פחדנית, כל דבר קטן שיצא מפה של מישהו אחר הלחיץ ואכזב אותי. רציתי להראות מושלמת, שכולם יאהבו אותי, יגידו כמה שאני יפה, מושכת, שבנים ירצו אותי.
אבל אז קרה מה שקרה והתאהבתי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהתאהבתי באמת באמת. זאת הייתה אהבה בלתי אפשרית (בהתחשב לנהלי החברה), ידענו שכלום לא יצא מזה, אני והוא, היינו כפופים לחברה ולדעותיה. פחדו לעשות משהו, חששנו ממה שיחשבו, הבנו שזה יביא לנו יותר סבל מאשר אושר וזה נגמר מבלי זה אפילו התחיל.
בהמשך למדתי להתעלם מהחברה, לעשות מה שבראש שלי, מה שייסב לי אושר... פשוט שמתי זין, סליחה על הביטוי.
אבל עדיין היה קשה, עדיין זה לא הלך, שום דבר לא הצליח.
ואז ניתקתי את עצמי לחלוטין מהחברה. אמרתי שאני לא שייכת אליה, אני לא חלק ממנה ובחיים גם לא הייתי. אני שואפת להיות מלאכית, והחברה הזאת רק מדכאת אותי, גורמת לי להתערבב עם כל הרוע והכאב. אני צריכה לוותר על האושר שלי ועל אהבה אמיתית ונדירה בגלל "דברים שמקובלים בחברה". אבל למי אכפת?! במישור האישי של כל אחד ואחד מכם - הזוגיות שלי ושלו, האושר שלנו, זה מזיז למישהו? הרי לכל אחד יש את הבעיות שלו והוא דואג להם, לאף אחד לא באמת אכפת. אז יכולים להיות צחוקים פה ושם ומישהו יגידו משהו ועוד כמה שמעות... הכל פוזות, להראות עליונות ,כוח... עלק.
הוא האדם היחיד איתו אני יכולה לחלוק את כל הרגשות שלי, ככה אני מרגיש.
הוא חשוב לי, מאוד, אפילו שהוא בכלל לא מודע לזה, כמה אירוני.
אני יודעת בדיוק מהו התפקיד שלי. ואני יודעת עוד דבר אחד - רק הוא יכול לשנות אותי ואני אותו. יש בי את הרצון, צריך רק את המניע - וזה הוא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Subete