מכירת חיסול

אחרי שבאיזו רוח שטות מחקתי את כל הבלוג, הנה אני כותב שוב.

המעבר ללונדון קרה. לפני שבועיים ושלשה ימים.

השגנו את הבית שרצינו לשכור, אחרי שבעלי הנכס ברגע האחרון דרשו עוד מסמכים / הוכחות / שטויות ותקעו אותנו בבית מלון לשלשה ימים של חוסר וודאות עם 10 מזוודות ובלי מקום לזוז. אבל זה הסתדר. הבית מדהים. גינה של שני דונם! אחרי הדירה הקטנה בה גרתי בארץ זה משהו אחר לגמרי. ארבעה חדרי שינה, חדר עבודה, חדר אוכל, מטבח, סלון, חדר משחקים לילדים. עוד כמה חדרים לא ברורים. אפשר ללכת לאיבוד. בלילה בחושך הבריטי זה מפחיד. אני רגיל לדירונת הקטנה מישראל בה יכולתי לדעת מי נמצא איפה בלי לחשוב אפילו, רק מהצלילים. יש כאן חברת אבטחה שמפטרלת ברחוב שלנו מדי 10 דקות בערב מה שתורם קצת לביטחון מחד, ומאידך גרם לי לתהות למה דיירי הרחוב בחרו לשכור חברת אבטחה פרטית (בתשלום צנוע של אלף פאונד לשנה לכל בית ברחוב). כשאני יוצא החוצה לעשן (אסור בבית ו/או בגינה - אחד הפרטים הקטנים בחוזה השכירות) אני פוגש את איש האבטחה שחור העור שמפטרל ואנחנו מחליפים חידודים על מזג האוויר (ווט אלס). קראתי על פשיעה / ונדאליזם של "נוער" בריטי שמסתבר שסובל מחולי תרבותי רציני בחלקו. הבית עולה לנו 8,000 דולר לחודש - שהעבודה משלמת. מחירי הנדל"ן כאן מטורפים. כמו כל דבר אחר.

שלושת הילדים בבית ספר. מוזר מאוד לראות אותם בחליפה ועניבה בבוקר... הם מקבלים את זה בהנאה. בית הספר שונה מרחק של שמים וארץ מבתי הספר בארץ. זה בית ספר פרטי (שגם הוא כמו כל דבר אחר כאן יקר בטירוף - בערך 70 אלף דולר לשנה לשלושתם). יש 12 ילדים בכיתה. המון ציוד היי-טק משוכלל כולל לוחות שנשלטים ע"י מחשב, מקרנים בכל כיתה. המורים נראים מקסימים. הילדים עדיין לא מבינים כמעט בכלל אנגלית (הם בני 8, 7 ו-4) אבל השבוע הראשון שלהם בבית הספר עבר בשלום ונראה אפילו שהם ממש נהנים. זה היה החשש העיקרי שלי לפני המעבר - תחושת של בדידות, זרות, ניתוק, אי-הבנה. כולם אמרו לי שאני סתם חושש, וילדים מסתגלים מאוד מהר, והם גם ייהנו וגם ירוויחו מבטא בריטי. להפתעתי נראה שצדקו הדוברים, והילדים לוקחים את זה בקלות ונהנים. הם גם (שני הגדולים) מאוד טובים בחשבון - ומסתבר שהחומר שלמדו בארץ מתקדם בכמעט שנה מהחומר שלומדים כאן - מה שגורם להם תענוג גדול. תחרותיים כמו אבא שלהם...

בחזית העבודה - בסוף ינואר סגרנו את השנה הפיסקלית שלנו. זה נגמר מעולה. עשינו 128% מיעד המכירות השנתי באירופה - שיא חברה חדש. וזה עם יעד מאוד אגרסיבי שהיה לי. ניצחנו ברצף בכמה עסקאות תחרותיות גדולות. מאוד כיף.

הבירוקרטיה הבריטית (ובטח של כל מדינה חדשה) לא פשוטה. הספקתי להרשם במשטרה, לפתוח חשבון בנק (לא פשוט בכלל). לקנות טלפון סלולרי עדיין לא הצלחתי - אין לי היסטורית אשראי והחברות מסרבות למכור. בתקווה אחרי המשכורת הקרובה, שתהיה הראשונה שלי באנגליה זה יסתדר. אני מחכה לראות את המס הבריטי בפעולה - המקסימום אמור להיות באיזור ה-40 אחוז, כך שהמשכורת צריכה לצאת יותר נעימה. פיצוי דל ליוקר המחייה המטורף כאן.

אני עדיין עם רכב שכור מאוויס, מחפש לקנות או לקחת בליסינג שתי מכוניות. אני מתכוון לעשות כמה מהפכות לצוות המכירות המקומי שלי - עכשיו כשאני כאן אני רוצה הרבה יותר תוצאות והרבה יותר פגישות.

אינטרנט בבית קיבלנו רק היום - אחרי כמעט שבועיים בבית. עד עכשיו הרגשתי קטוע יד (וזין) ללא חיבור מהיר.

אני גם אמור לקבל עמלות על הרבעון הרביעי שלי ואת הבונוסים של סוף השנה (האקסלרטורים) - לפי החישובים שלי זה אמור להגיע, לא כולל משכורת, לתשלום עמלות של קצת יותר מ-200 אלף דולר על הרבעון האחרון. הכי הרבה עמלות שהרווחתי אי פעם.

בדיוק דברתי עם משקיעים פוטנציאלים (קרן הון סיכון אמריקאית) שרוצה להכנס ולהשקיע בחברה. וכשהם עברו על קורות החיים שלי (שהיו רובם ככולם בפיתוח ולא במכירות) הם אמרו לי ש"עברתי לצד השחור" בפראפרזה על מלחמת הכוכבים, אבל שבטח אני מרוויח הרבה יותר טוב. צדקו ביותר. מדהים כמה הרבה אפשר להרוויח במכירות, כשאתה מצליח.

אנגליה מוזרה לי, אבל אני לאט לאט מתרגל. אני לא רגיל לשינויים כל כך.

יש עוד המון דברים שקרו וקורים, אולי בעתיד.

ביי.