Wasted /Desperdiciado

ממש מריחים כבר את הסוף,את היציאה לחיים האמיתיים,את הריח של ה"להיות עצמאיים"-אבל זה עדיין רחוק מאוד.

עוד פעם לבוא לבית הספר שכבר לא כל-כך לומדים,וכשזה כבר לא באמת בראש של מישהו לעשות ולהשקיע אבל עדין על הרגליים לאט לאט מתקדמים לקו הסיום.כבר מזמן יש לי את הרצון העז הזה לא לראות אף אחד משם,אף אחד מהם-להתנתק מכולם,גם ככה כבר מזמן בניתי לי כמעיין בועה משל עצמי-בועה אטומה אבל משום מה למרות הכל הסבון לעיתים נכנס לעיינים וגורם לי לבכות.חייה כאן אבל הלב שם,חייה על מצב אוטומט ואפילו הכאב הפך לחלק מהשגרה-

אולי זאת נשמעת כמו קריאה לעזרה,אבל כנראה שזאת השיגרה שעושה את זה,המחסור באהבה,המחסור בהבנה ובהקשבה....