| 10/2009
להיות אומן לחימה, הדוג'ו שלי
בשבילי להיות אומן לחימה, זה כבר דרך חיים.
באמת שאני לא יכול לדמיין את חיי בלי זה, בלי הריגוש שבקרב, בלי המבטים המוזרים כשאני אומר לאנשים מה אני בעצם עושה, את הכבוד העצמי שאני רוכש לעצמי
ובכללי את ההרגשה שאני מתקרב לייעוד שלי, שזה באמת הכיוון שלי, שזה המטרה והמשמעות בחיי. בלי אומנויות הלחימה שלי, אני כלום.
כל יום בלילה, לפני שינה אני מסתכל על החדר שלי, חרב שמה, קאמה שמה, סאי, פוסטרים של קנדו, ספרים על סיפורי אבירים וסמוראים.
על הדסקטופ של המחשב יש תמונה של אומן לחימה בועט ביריבו, ומתחיל לחשב כמו בכל שבוע, איך אגיע לאימונים שלי כשאני עוד בצבא כל השבוע...
עד עכשיו אני מתאמן בקנדו ובקרב מגע, שני האומנויות הלחימה שתמיד יהיו אומנויות הדגל שלי, לעולם לא אעזוב אותם.
קנדו היא דרך החיים שלי, קרב מגע היא הביטחון העצמי שלי והביטחון האישי שלי, ואני חייב להודות, הריגוש שבלהילחם באדם פי 2 מהגודל שלי זה מרגש.
וכשאני מחזיק את השינאי, אני ישר רואה חרב בידיים שלי. כשאני מסתכל על היריב שלי, תמיד אני רואה יריב. לא חבר. אלא יריב שעלי לנצח.
אני כל כך אוהב את החיים שלי..
מה שכן, אף על פי שהגוף שלי מתחזק והידע שלי בקרב מגע מתקדם, והקנדו שלי משתקם. ההתנהגות שלי עדין תקועה באותו שלב שבה תמיד הייתה
כאומן לחימה אני רוצה להיות אדם רגוע, שלב ובעל דעה אישית, לא מושפעת ועמידה.
במקום זה, אני הייפר, משביץ בכוחי, צוחק כמו אדם מטורף בסרט אימה וכדי לקבל צומת לב מגיב בהתעללות פיזית באחרים ובנוסף אני נפגע בקלילות על ידי דעות אחרים.
מה שמזכיר לי, שכדי להיות באמת אומן לחימה, או לוחם כמו שטל קוראת לי, צריך לחזק גם את הנפש ולא רק את הגוף והשכל.
מעבר לזה, שני חלומות מתגשמים לי,
הראשון: סוף סוף נותנים לי לעלות רמה ולהיתאמן לקראת קורס הדרכה בקרב מגע, ולהיות חגורה שחורה כמו שתמיד חלמתי.
השני: לפתוח קבוצה שבה אני אאמן אותם להילחם בשיטות והניסיון האישי שלי.
*אין משמעות לסדר
הדוג'ו שלי:
סוף סוף החלום (השני) התגשם לי.
יש לי קבוצה המונה 8 מתאמנים כולל אני וצליל, שכנראה תקרא תחת השם "ניסיון קרב".
סוף סוף, פתחתי לעצמי מועדון לחימה שתמיד חלמתי שיהיה לי מאז שהתחלתי קנדו.
טוב זה כבר לא יהיה כמו באנימות כי אנחנו כבר לא בבית ספר, אבל לראות את אותם 7 אנשים מתאמנים, נלחמים
כדי להתקדם באומנויות הלחימה שהם לומדים, גורם לי להרגיש אושר שאין לתאר אותו.
כל אחד מהם, בשבילי הוא לא תלמיד אלא שותף למסגרת הנפלאה הזאת של משפחה ואומנות לחימה
אני מקווה שהחלום הזה לא יעלם בזמן הקרוב, אני נהנה מדי. ורוצה עוד ניסיון ולהתקדם עוד יותר.
כדי שאוכל לקרוא לעצמי באמת, אומן לחימה- לוחם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Not Too Clumsy
