|
| 11/2009
מצטערים, גדלנו
עד כמה שזה נכון, רבותי. גדלנו.
אבל חלקינו עדין מתעכבים מאחור..
אני לא מרגיש שגדלתי ואף לא קצת..
היום פגשתי את חברי מתקופת הבית ספר, אותה קבוצה שאמרנו "הצבא לא יפריד בינינו".
ועכשיו? חלק גדול מאיתנו הלך לכיוונו שלו לבדו, כולל אני.
אבל היום היה לנו מן מסיבת "איחוד שנתי" שכזה להיפגש שוב ולנסות לשמור על קשר.
ושוב הבנתי, אין לי על מה לשמור על קשר.
האנשים האלה הם לא אותם חברים שהיו לי. ואין לי אפילו על מה לדבר איתם.
אני מתגעגע לתקופת הבית ספר, רק בגלל שאני מתגעגע לחברים שלי.
אבל, אני לא יודע להגיד אם הם פשוט התבגרו ועזבו את התחביבים הילדותיים שפעם כל כך אהבנו
ורק אני נשארתי דבוק ומסור לאותם תחביבים ישנים (משחקי רשת, אומנויות לחימה, יציאות ישנות וטובות לבאולינג או סנוקר)
זה כאילו נכנסתי לבר והוציא אותי ואמרו לי "מצטערים, התבגרנו, תחזור כשתתבגר"
אבל למה לי להתבגר? אני אוהב את החיים שלי. אני אוהב לחזור בשביל לשחק WOW, או לעשות קרב מגע/קנדו.
מה, היתכן שקשה לי להיפרד מהילד שבי? או שאולי אני עדין ילד?
פלג, תוהה לגבי החיים, מתאבל על חברים שכבר לא חברים..
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Not Too Clumsy