אחרי שישבתי לבד במטוס נחתנו באינדיאנפוליס (Indianapolis), הלכנו קצת ומישל מיד זיהתה אותנו. את המטען העמסנו על הרכב הפרטי שלה ואותנו אסף עובד מה-ג'י-סי-סי (JCC - Jewish Community Center) בואן בורדו (שברולט, מן הסתם). אדם מאוד נחמד ששמח לפתח עמי ועם האחרים שיחה. זו הייתה הפעם הראשונה שראינו את אינדיאנפוליס - הנסיעה. הכל כל כך שונה מהארץ - פשוט הכל. המכוניות - כולן אמריקאיות, יוקרתיות, גדלות וכהות. הכבישים נקיים ומסומנים בצורה שונה מאשר בארץ, הבניינים והבתים שונים לחלוטין, כל פיסת קרקע שנראית היא ירוקה מהדשא הכל-כך שכיח באזור.
הגענו ל-JCC ונתכבדנו בארוחה טעימה ונעימה, ונהנו להביט בשלט "ברוכים הבאים" שהוצב לכבודנו בחדר. נלקחנו לאחר מכן לסיור במקום וראינו את מתקני הספורט המהודרים (ולמען האמת - המוגזמים). דואגים שם, כנראה, לפיתוח "Super-Jew" - חכם (עזרה בשעורי בית לתלמידים, שעורי עברית..) וחזק (מגרשי טניס, מכון כושר ענקי, בריכות אולימפיות מחוממות, מגרשי כדורסל מהודרים, וכמובן מגרשים מכובדים מבחוץ ומתקני מים ו"נהר" שזורם ללא הרף הודות לשלל המשאבות והציוד הטכני שלא חסר במקום. לאחר מכן, חזרנו לאותו חדר שבו סעדנו ושם ישבנו במשך דקות רבות ועברנו על הלו"ז העמוס ביחד עם מישל. מאחורי מישל הייתה פתוחה הדלת, ולשנייה עבר בה אית'ן (Ethan). הוא חזר אחורה, משהבין שאני נמצא בחדר, בהה בי לרגי - ואני בו. כמה שהרגע הזה היה מצחיק. סוף-כל-סוף ראינו אחד את השני! האח האמריקאי התאום שלי! עשיתי לו שלום עם הי, גם כשהמשיך ללכת והציץ אלי מהחלון (עם גובה כמו שלו ושלי - זה אפשרי). כמובן שלאותו רגע זה לא כל-כך התאים, כי השיחה עם מישל היתה יחסית מאוד רצינית. לרגע מסוים גם הצלחתי להסתנן וללחוץ את ידו, לחבק את אליסון (Alison) ולהגיד שלום לכמה מהאחרים. אני ואית'ן עזבנו במהרה את כולם, ואני התעקשתי לסחוב את מזוודתי והעמסתי אותה על הביואיק של אית'ן. אני חייב לציין שכל היום הזה היה הזוי לחלוטין, ולא הצלחתי בכלל להבין איפה אני, עם מי אני, מתי, מי, מה, מו?!
זה היה כל-כך לא ברור, ובנוסף לזה גם הייתי בשוק ובהלם תרבותי טוטאלי! זה היה מצחיק כשאית'ן הביע אותי לביתו. אחרי שעברנו אינספור רחובות - הרי הוא לא מכיר את הרחובות - ואחרי התרגלות לנהיגה הרשלנית והמסוכנת שלו (לא כולם נהגים טובים כמוני... סתם סתם!) הגענו לבית שלו. הלכנו לחזית, אית'ן דפק/צלצל בדלת וברח הצידה כדי שאני אובך מול אימו. אמא שלו, אישה חביבה וחייכנית שמחה מאוד לראות אותי, קיבלה את פניי בקול אופטימי ונרגש, וכמובן עם חיבוק. מיד הופיעה גם הכלבה המצחיקה "מגי" (Margie - שם אמריקאי כלשהו שאף ישראלי ממוצע לא אמור להכיר בקיומו). גם אביו של אית'ן, סקוט (Scott), שמח לפגוש אותי ועשה זאת בחיבוק. משהוכנסה מזוודתי והתפעלתי מחדרו של אית'ן (חדר שונה מכל חדר שיצא לי להכיר - אבל, כמובן, לטובה!), "נגררתי" למטבח המשפחתי והצטרפתי לארוחת הצהריים - כלומר הערב (בארה"ב מקובל לאכול ארוחת ערב בחמש אחה"צ!). כל "הארוחה" עברה בצחוקיה אחת גדולה, ובסיפורים של הוריו של אית'ן לגביי - מסתבר שאית'ן סיפר עלי לכל בן אנוש שהוא מכיר, ושאנשים שאני לא מכיר, מכירים אותי כמעט יותר טוב משאני מכיר את עצמי. המשפחה השקיעה בארוחה בריאה וטעימה - דג סלומון שהוכן במין טוסטר אובן עם ירקות בריאים, אבל הבטן שלי כבר הייתה מפוצצת לחלוטין, ואת גלי העצירות שתכפים לבוא ("הודות" לאוכל האמריקאי שהתנסתי בו עד עתה) הרגשתי מבעבעים ומתחננים לבוא. אז לא ממש אכלתי, אם כי הדג היה מעדן בפני עצמו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
אני ואנוכי בלבד