 כינוי:
אני ואנוכי בלבד מין: זכר
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2008
אוזבקיסטן 1
יום 2 למסע
היום הזה יום מעורר מחשבות בהחלט - יום מאוד חוויתי. אוזבקיסטן היא ארץ
אקזוטית מדהימה. אכן, כעת מזג האוויר פה קשה (חם מאוד) אבל בארץ המצב אותו
הדבר ואולי אף יותר גרוע. כשצריך אז נפגשים עם חברו הטוב ביותר של האשכנזי
- המזגן.
בבוקר לאחר ארוחה טובה אני ואהוד הלכנו להנפיק כרטיס סים אזורי, דבר שעלי
לעשות גם-כן עבורי. לאחר מכן עלינו על שתי מוניות. זה כל כך מצחיק והזוי
פה. כל הרכבים פה הם רוסים, או אולי צ'כים, הדגמים ישנים - שנות השבעים
והשמונים (במקרה הטוב!), באחת המוניות שנסענו בה היום השמשה הייתה סדוקה
ואף מנופצת קלות ולא היה נראה שלנהג או לשוטרים זה הפריע במיוחד. הישיבה
במונית היא לא מנוחות והאקסלוסיביות שיצא לי לחוות (תרתי משמע) - מאוד
צפוף (מאוד!) וחם מאוד. כמובן שאין מיזוג, במקרה הטוב הידית של החלון לא
שבורה ואפשר לפתוח אותו ולקוות שהנהג נוהג מהר וזרם אוויר חמים יחדור
פנימה. א גב, הנהיגה פה היא פשוט מעשעת. אין רגע שבו הנהכים לא עוקפים -
ודאי שהם לא מאותתים, צופרים כל הזמן, נדחקים מאוד ובכלל באופן כללי
הנהיגה פה מאוד פרועה. לפעמים כשיושבים ברכב מרגישים כאילו נמצאים בתוך
קביית קרקרים שכן השלדות ברכבים פה מאוד דקות, וכשכולם נוסעים מהר ושומרים
מרחק מהצדדים כמו שהעור שומר מרחק מן הבשר, כל הזמן רק מחכים כבר להתנגשות
(או שמתפללים היטב - האשלה היא אם להתפלל לאלוהים או לכל האלים יחדיו בו
זמנית).
יצא לנו היום להסתובב בשווקים פה וההרגשה היא כאילו שאנחנו חזרנו אחורה
בזמן בכמה עשרות שנים (לפעמים, גם בכמה מאות שנים ועידנים). האנשים פה
מאוד פשוטים. עולה לי עכשיו תמונה בראש שפשוט מזוויעה אותי. מיד אספר על
כך.
תחילה היינו באזור השווקים של "עבודת הבית", כלומר עבודות היד. אנשים
מקומיים הם הקונים העיקריים במקומות אלו (ולאוו דווקא תיירים). בין בעלי
המלאכה תמצאו אנשים שמותחים, מרטיבים, מייבשים, מגלפים ומעטרים עור של פרה
לשם הכנת כלי נגינה; פחחים שמכינים צינורות ומרזבים; עובדות ידיים אשר
בעיקר רוקמות כובעים, נעליים (שכמובן קניתי), בגדים, תיקים ושלל אביזרים
בשלל צבעים ססגוניים המאפיינים את האזור (שמו שילובי הצבעים של המונוגולים
- אחרי הכל מאוד קרוב); נגרים ומלטשי עצים שמכינים כלי מאכל, עריסות
לתינוקות וכן שלל מוצרים אחרים. בשוק אחר נמכרו פירות וירקות, שם החקלאים
מוכרים את תבואתם - חלקם מגיעים עם משאיות (ענתיקות) ישנות בהן החקלאים
יושבים, מסתתרים מפני החום וסוחרים במוצרים (בתבואה שלהם). האנשים לבושים
כמו פעם - העוני הוא עצום ולא ניתן להבנה עד שלא רואים אותו. הפער
הכלכלי-חברתי פה הוא עצום. נראה כאילו שיש שכבה ענקית של 85% עניים והשאר
בורגנים. נכנסנו גם לשוק תבלינים, שוק ממתקים, שוק כלי בית, רכב (הריח היה
מחניק בטירוף). קרוב למלון שלנו נמצא פסל ענק של האמיר טאיימור. לא רחוק
מהפארק נמצא שוק אונים (כמובן שאין להשוותו למדרחוב נחלת בנימין שבתל
אביב). המקום פשוט מפוצץ בציורים שפזורים בשורות וטורים ארוכים. כמו כן,
בכניסה יושבים להם ציירים המבקשים להרוויח את שכרם ע"י ציור דיוקנים.
למרבה הפלא, לאחר שבחנתי את יכולות הציור שלהם, מצאתי כי לצייר המוכשר
ביותר חסרה היד הימנית. בין אלו, יושבות כמה קשישות על שרפרף באמצע
המדרחוב הקטן ומציעות לקרוא בקלפים - רגילים וטארוט. שם מפוזרים גם דוכנים
(לא הייתי קורא לזה דוכנים בכלל, אלא אריג קטן שמונח על רצפת האספלט ועליו
מסודרים המוצרים). בין המוצרים - הרבה סממנים מתקופת השלטון הקומוניסטי
(סיכות, מדליות, קסדות, עיטורי דגלים, חגורות והכל מקורי מאותה תקופה),
שעונים, בולים ישנים, פסלי קרמיקה, ובמקרה מצאתי גם סיכה עם הסמל של
הנאציונאל-סוציאליסטים (הנאצים, קיצר). מחזה מבעיט מאוד.
בערב ישבנו בלובי של המלון, מוכנים לצאת למסעדה אך בדיוק הגיעו כמה
תלמידים, ובעיקר מורים - כולם ממקומות שונים בעולם. תחילה נכנסו ה"דודים"
שלנו - הקבוצה הערבית שבאה איתנו. כעקרון אנחנו קבוצה אחת, אבל כבר בנתב"ג
הם הפרידו את עצמם מאיתנו, לא חיכו לנו בטשקנט ובכלל לא יצרו קשר ולא
כלום. מאוד חבל אבל בעיה שלהם. יש ערבים נחמדים, וחבל שהם (ה"דודים")
הורסים את התדמית הטובה שיש יחסית לחלק מן האוכלוסייה הערבית. שני הנערים
הערבים - בדואים, לחצו את היד בפרצוף חמוץ (ומתנשא) ויש שמירה על דיסטאנס
מהצד שלהם. השניים כונו ע"י מישהיא מהקבוצה שלנו בצורה מאוד מדוייקת -
ערסוואתים.
אחרי "דודינו" היקרים הגיעה הקבוצה של.. האירנים! קודם כל - המבטא הפרסי
שלהם פשוט מדהים ויפה! הקבוצה כולה היא קבוצה של בנות בלבד, כולן לבושות
רעלה - אבל רעלות צבעוניות ויפות! צבעים בוהקים אבל רכים - כתום נעים
(משתמש) למשל, תכלת רך.. הבנות היו מאוד מאוד חברותיות, נאות, מקבלות
פנים. לא ראינו שום זרזיף של סלידה קלה בפניהן כשאמרתי להן שאני מישרל. זה
כל כך מדהים! שילך להזדיין מר אחמדינאג'אד, ימח שמו, שהורס את התדמית של
העם שלו, שמטיל מורא בקרב העולם כולו, הישראלים בפרט, באיראנים עצמם,
כמובן, ושילך להזדיין. אני לא מתכוון לדבר עליו אלא על החלום החדש שלי.
אחת מהבנות שדיברתי איתה - בהירת שיער יפיפיה עם עיניים תכולות, נתנה לי
גלויה בה היא כתבה לי: I'll be really glad, if you visit my country,
once!".
אין זה מדהים? קיבלתי גם מתנות נוספות מהם - כגון מגנט שהוכנס לקופסא
עטופה, עליה נדבקה כתובית עם האימייל, גלוייה ושקית עם פיסטוקים. זה כל כך
מרגש, כמה שהבנות האלה נחמדות. האנשים שם משועבדים למשטר איימים שמכריח את
כולם להיות מוסלמים הדוקים. הגענו למצב שבו הבנות ביקשו ממני שלא להעלות
לאינטרנט תמונות שלהן שכן אין הממשלה שלהן יודעת היכן הן נמצאות.
אהוד ורותי סיפרו לי כי באחד הכנסים הדומים לזה הם פגשו ברחוב במקרה
בקבוצה ששאלה אותם איך להגיע למקום מסויים - גם אז מדובר היה באיראנים.
איך הם טסים לחו"ל? קודם כל הם טסים לארץ החלומות והדלתות הפתוחות לעולם
עבור האיראנים - הלא זוהי תורכיה. שם כשהם מגיעים הם כולם נכנסים מהר
לשירותים, מורידים את בגדיהם ומהר נכנסים לתוך מדי העולם המודרני. כלומר
לובשים ג'ינס וטי-שרט ומרגישים כמו כל המקומיים האחרים. זה פשוט מדהים כמה
שאין להם בעיה לעשות את זה. להפך - הם רק מתים לעשות את זה. טיפשי כל כך
מצד המשטר שלהם שמכריח את העם שלו להאמין ולשמור על הצביון
האסלמי-המסורתי. הרי הם כלל אינם מאמינים בדרך חיים זו, ודבר זה יוצר פער
עצום בין הגלוי לנסתר. אי אפשר להכריח אדם להאמין במשהו מסויים - עובדה
שזה לא מצליח.
אני רק רוצה להוסיף משהו קטן.
בחודשים האחרוים אני לומד ולומד, אחד הדברים שאני מתחיל להבין על החברה בכל העולם הוא שעושר הוא אינו מדד לחוכמה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
