אני נורא מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן לעדכן. באמת.
כי פשוט לא הייתה לי כמו שאומרים 'מוזה' חח..
בקיצור, אני מקווה שתאהבו [=
-
פתאום נשמעו צעדים של ריצה שכנראה באו לכיוונינו. מולינו נעמדה דמות אישה שנראתה כרק דמות שחורה, מפני שמאחוריה התמקדה לה מנורת רחוב לילית. ולא ראו את הדמות.
לפתע...
גם הדמות השניה הסתירה למתן סתירה כזו חזרה, אולי אפילו כמו שלי.
מתן: "מה, אתן דפוקות או מה?!"
הנערה: "הדפוק היחיד שאני רואה פה זה אתה, מצטערת להגיד לך."
מתן: "חשבתי ש..."
אני: "חשבת לא נכון." אמרתי והסתכלתי סביב, אף אחד לא היה בסביבה, אמצע הלילה.
מתן: "אפילו לא סיימתי מה שרציתי להגיד, מה את סותמת לי את הפה?"
אני: "יש לך בכלל זכות לדבר? עוף לי מהעיינים בן זונה!"
עדיין לא האמנתי שהוא עשה לי את זה. איך, איך הוא מעז בכלל?!
מתן: "יודעת מה? לכי תזדייני!" אמר והתחיל לרוץ משם.
לא יכולתי יותר להחזיק את הדמעות בעייני, פרצתי בבכי ענק, בחיים שלי לא בגדו בי.
הנערה: "אני... א... אני כל כך מצטערת.. א..." התחילה לגמגם, בטח לא ידעה מה לומר. מעניין למה!
אני: "בת זונה." לחשתי כאילו לעצמי.
הנערה: "מה?"
אני: "בת זונה!" צעקתי.
היא התיישבה לידי ושמה את ידה על הכתף שלי. מה היא חושבת שהיא עושה?!
הנערה: "אני.. אני כל כך מצטערת. באמת! לא ידעתי ש...."
אני: "לא ידעת, הא?! שרמוטה!"
הנערה: "אולי תתני לי לדבר כבר?!" כבר התחילה להתעצבן.
שתקתי. הייתי בשוק. מה היא רוצה ממני לעזאזל?
אני: "נו, דברי" אמרתי בחוסר רצון
הנערה: "קודם כול, נעים מאוד. או שבעצם לא נעים מאוד. חבל שהיינו צריכות להכיר בצורה כזו, קיצר לא משנה.
שלום, אני נטלי, עכשיו תקשיבי לי עד הסוף אני רוצה לספר לך בדיוק מה קרה עם יורם..."
אני: "יורם?! מי זה יורם?"
נטלי: "נו, החבר שלך הזה."
אפילו שם חדש הוא המציא? אוווווח איזה דפוווווווקקקקקקקק!!!
אני: "לא קוראים לו יורם, דביל. קוראים לו מתן."
נטלי: "שיט, איזה שקרן כוסאמק! טוב תתני לי לסיים את מה שיש לי לומר ואם יש עוד שקרים בקטע הזה תגידי לי בסוף." היא לקחה נשימה עמוקה והמשיכה, "אז יורם, מתן, מי שזה לא יהיה, ניפגשנו במסיבה שהייתה בפורים השנה, מסיבה בת''א, בקיצור הגענו לשירותים וזה, עשינו את יודעת מה, והכל...
אחרי זה הוא ביקש את המספר שלי, נתתי לו, הוא שאל אותי אם יש לי חבר והכל, אמרתי שלא, שאלתי אותו גם הוא אמר שגם לו אין חברה. בקיצור הגיע פסח ונהיינו חברים וכל החרא הזה. עכשיו שכבנו ואת הגעת, הייתי בשוק שעוד בחורה נכנסה לחדרו ככה בחופשיות, שיש לה מפתח לחדרו, פשוט לא האמנתי.
ישר מחשבות התחילו לרוץ במוחי, 'אולי הוא בוגד בי?', 'לא, אין מצב, הוא חבר שלי ורק שלי!', וכל מיני מחשבות נוראיות כאלו.
כשאת יצאת מהחדר כולך בוכה שאלתי אותו מי זו, והוא אמר "זה לא מה שזה ניראה, אני מצטער נטלי" וכל מיני כאלה... לא האמנתי לו וישר שאלתי אותו "כמה זמן אתם ביחד?" הוא השפיל את מבטו ואמר בשקט "שנה וחודשיים."
כל כך לא היה לי נעים עלייך שישר אמרתי לו "מה אתה עושה פה?! רוץ אלייה!" והוא רץ. ישבתי כמה שניות וחשבתי כמה רעה אני ואיך לא שמתי לב. בקיצור בסופו של דבר לא היה לי נעים ובאתי גם אני. ואז את כבר ראית מה קרה."
לא האמנתי למה ששמעתי, לא ידעתי אם היא משקרת או לא, אבל לפי הפנים המתחננות לסליחה ממנה הבנתי כבר לבד שהיא לא משקרת.
אני: "אני... א.. אני לא מאמינה.. אנ... אני כל כך.. אני מצטערת נטלי."
נטלי: "אין לך מה להצטער בכלל. מתן, או יורם, הוא זה שצריך להיצטער. איך קוראים לך?" חייכה.
אני: "אה... ליאן."
נטלי: "נעים מאוד ליאן." היא אמרה ואני ניגבתי את הדמעות מעייני.
אני: "נ... נעים מאו.. מאוד" היה לי קשה לדבר עדיין, בגלל שבכיתי כל כך הרבה.
נטלי חיבקה אותי אלייה והרגשתי את כל החום שהיא יכולה לתת היא מעבירה אליי. זה כל כך הרגיע אותי, הרגשתי כל כך... כל כך מוגנת באותו רגע.
המשכנו לשבת שם עוד 40 דקות והכרנו קצת יותר מקרוב, היא ילדה נורא נחמדה.
מסתבר שהיא בת 15 וחצי, בגילי, והיא גרה בת''א, כמוני.
היא גם נורא יפה, אי אפשר לומר שלא. יש לה שיער שחור ארוך מתולתל, ועיינים ירוקות גדולות ויפות,
היא רזה וגבוהה (1.67 בערך) ויש לה גוף מהמם! כאילו צייר החליט שבא לו לעשות יצירה והוא צייר את הילדה הכל כך יפה הזו.
אז שלום, אני ליאן, אני בת 15 וחצי ואני גרה בת"א.
אני בעלת שיער חום בהיר עם גוונים בלונדיניים, ויש לי עיינים כחולות בהירות, אפילו תכלת.
אני מטר 65 בערך ואני די רזה, רגילה כזו. ויש לי גוף, איך לומר, רגיל. לדעתי. ><
יש לי אח בן 10 ושמו נוני, נתן. אנחנו קוראים לו נוני כי כשהוא היה קטן הוא כל הזמן אמר "נוני" במקום נתן.
ועוד אחות קטנה בת 3 שקוראים לה נועה. יש לה שיער בלונדיני ועיניים כחולות, דומה לי.
נטלי: "אני לא מאמינה, זה מה שהיא אמרה לך?! איזה מניאקית" אמרה וצחקה.
אני: "כן! אני יודעת, ממש זונה..." אמרתי ונירגעתי קצת אחרי שצחקנו ודיברנו במשך ה-40 דקות הניפלאות האלה.
נטלי באמת ילדה נורא נחמדה. קבענו ללכת לקניון מחר בצהריים, ערב ככה.
אני: "טוב אני... אני באמת צריכה ללכת. אני מאוד שמחתי להכיר אותך, אפילו אם זה בדרכים לא כל כך נחמדות" אמרתי והשפלתי את מבטי.
נטלי: "אל תידאגי, הבן זונה הזה עוד יחטוף" היא אמרה וקרצה לי. משהו בחיוך שלה הרגיע אותי.
-
אני יודעת שהפרק הזה כל כך סתמי ודבילי.
אבל אני באמת צריכה ללכת להיתכונן למבחן מחר.
מקווה שאתם מבינים אותי.
אז יאללה, ביי 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
- נטלי והסיפור -