כביכול יש פה כל מה שצריך...

כמעט 5 בבוקר, למעשה עוד 2 דקות.

יש קולה...מזל שלא קפה. גם ככה השעות התהפכו לחלוטין.

יש סיגריות. והמקלדת הזאת..שראתה כבר הרבה.

אין מוזיקה...אבל לא באמת צריך.

פעם, ממצב כזה הייתי מפיקה חומר טוב, כזה שבראיה לאחור יכלתי לאכול, יכלתי להתחבר מחדש.

סיגריה אחרי סיגריה, דקה אחרי דקה, מקש אחרי מקש.

לא היו הרבה צירים, רק מה שצריך בשביל הסיפוק.

ואז, בלי הרבה מחשבה ועם הרבה כנות היה נולד קטע שאיפשר לי להגיד על עצמי שאני "כותבת".

הרי מה כבר אני יודעת לעשות? שום כישרון בולט לעין, שום איחוד בולט לעין.

רק הכתיבה הזאת...וגם היא..כתיבה לפרקים.

הכישרון שלי הוא לחשוב, אפילו להוציא את המחשבה הזו בכתיבה אני כבר לא מסוגלת אז מה נשאר לי בעצם?

5 בבוקר..מואזין. זאת המוזיקה של 5 בבוקר. סיגריות.מקלדת.קצר, קצר במוח.קצר במחשבה, קצר ברגש.

החיים שטים על מי מנוחות, מנמנמים בקבינת הנוסעים מתחת לפני הים, הגלים מציפים את החדר, הכל שקט, רעש לבן.

הישיבה הזאת בשעה כזו מול הבלוג מחזירה אותי תמיד לאותה תקופה. 

אז...כשרמת הרגש הייתה הכי אינטנסיבית, אומנם לרעה אבל כל כך אינטנסיבית. 

זה היה תמים, ילדותי, ראשוני, כואב, בעל ההשפעה הכי חזקה שהכרתי. שאני מכירה. שאני אכיר? הלוואי שלא.

הסיבה בכלל לא משנה, הכאב היה כל כך עז, פילח לי כל חלקה בגוף, השאיר אותי מחוררת, עכשיו הכל נוזל ועובר דרכי.

עברו הרבה הרבה שנים, הרבה ארועים משמעותיים, הרבה תקופות ופרקים ואני עדיין נזכרת בזה בנוסטלגיה וקנאה קלה.

קנאה? כן..הייתי למעלה והייתי למטה בזמן כל כך קצר.

ועכשיו? דברים פשוט לא מזיזים לי, האדישות השתלטה על כל תחומי החיים שלי.

יצא לי להכיר מישהי שנראה שנתקעה אי שם בגיל 16. היא נורא משתדלת להגדיר את עצמה.

היא מסווגת הכל. היא ישירה, היא פתוחה עם הרגש שלה ברמה שעוד לא יצא לי להכיר. לפחות לא בשנים האחרונות, מאז שפתיחות הפכה לטאבו.

לפעמים אני אומרת "איזה יצורה, בחיית תתבגרי". מצד שני...תתבגרי? זה מה שמסמל בגרות? הציניות כלפי עצמנו, כלפי הסביבה שלנו?

החלפנו פאקינג הכל, הכל החלפנו בציניות.

את השמחה, העצב, הגעגועים, הקנאה, רגשי הנחיתות ורגשי העליונות, את רגעי השיא ורגעי השפל החלפנו בציניות.

שום דבר כבר לא נאמר במפורש, הכל מוסווה עם בדיחה, חיוך...ומי שלא קורא בין השורות פשוט לא מבין.

בזמן האחרון יצא לי להתגעגע לגעגועים.

כבר חודש וחצי אני יושבת בבית, לא עושה כלום, קמה ב-3 בצהריים, יושבת מול המחשב והטלויזיה.

התנוונתי.

לא מוצאת סיפוק בשום דבר, כמעט. הכל רק מרגיז. 

הכל כוחי אני מנסה לשנות את הפגם האגואיסטי הזה שיש בי, לחשוב שכולם כמוני. כי אם לא, זה מרגיז. אני באמת משתדלת לשנות.

אבל בינתיים מתרגזת.

לא קורה פה כלום. כלום.

העובדה שאני גוררת את עצמי ב-4 בבוקר ברגל, בטרמפים למסיבת טבע שלא בטוח שבכלל תהיה, מוכיחה כמה חוסר אדרנלין יש לי.

כמה אני מכורה לפרפרים האלה בבטן ששום דבר כבר לא מפריח אותם.

אפילו את הבנים שלי אני משחזרת. וגם זה לא מביא שום סיפוק. כמעט.

מישהו ממש עתיק, הנשיקה הראשונה שלי. פתאום התחשק לי לשכב איתו אז עשיתי את זה. ואז התחשק לי שוב, אז שוב.

ואז לא התחשק לי יותר, אז לא. פשוט וקל...כמה שהכל נהיה משעמם.

המצב הכי פתטי זה שאת הריגוש היחיד שלי אני מקבלת מהחובל. ההוא, משנה שעברה.

מה יש בו? היופי הזה. הגבריות. הכימיה. אני מניחה שאי שם מתחת לפני השטח יש איזשהו רגש אבל אני אלופה בלהדחיק.

כי למה זה טוב? ניסינו כבר. במכשול הכי קטן הרמתי ידיים והעפתי אותו לאלף עזאזל

אבל בלי שום התחייבות, זה כיף. כיף להיות איתו. הנוכחות שלו עושה לי משהו קצת שונה.

ואני צמאה למשהו שונה. אז למה לא בעצם?

וחוץ מזה?

הכל...שט. 

שבוע הבא אני עוברת לקיבוץ, לעשות מועדפת ולגור שם.

עדיין לא הצלחתי להבין אם אני באמת רוצה לגור בקיבוץ או שאני פשוט רוצה לברוח.

ככה או ככה, הציפיה מחזיקה אותי בינתיים.

רק ציפיות מחזיקות אותי בימים אלה..

קצב עצוב אבל זה מה יש.

אני עם עצמי כבר מזמן השלמתי.

אינפוזיה של אדרנלין, יש למישהו?