החיים שלי זה פשוט שורה של כשלונות. קשה לא להכשל כשאתה עסוק בלשאול את עצמך, כשלון מהו? ומה נתפס כהצלחה בעצם? ולמה לי להסתווג באחד מהנ"ל?

ואז שואלים אותי למה אני שונאת ימי הולדת. 

כל שנה מגיע הרגע שאני רוצה להרדם ב-4 לספטמבר ולהתעורר ב-6. לישון את היום הזה, לפספס אותו, להתנגד פסיבית אגרסיבית לקיום שלו.

פרויד היה אוהב את זה.

בשנים האחרונות חוויית הציפיה, העוגות, תשומת הלב והמתנות התחלפה בתקופה די שחורה בכל שנה.

איכשהו סביב היומולדת המקולל הזה מתחילות להתעופף מחשבות לא נעימות.

הסתירה הזאת, בין הרצות למסיבה מטורפת והמון תשומת לב, לרצון להקבר באדמה.

למה אני לא יכולה פשוט להנות מזה במקום להתחיל לשאול את עצמי, למה נולדתי, בשביל מה כל זה קורה בכלל ומה בכלל הפואנטה לקיום שלי על פני האדמה?

יום יבוא ואיש חביב על ספה אדומה ירוויח על הראש המבולגן שלי 350 שקלים חדשים ב-45 דקות.