מדי פעם אני נכנסת לפה לחרבש כמה מילים רק בשביל שמערכת ישראבלוג לא תמחק את המקום הקטן הזה שלי מפאת חוסר פעילות...

הבלוג הזה, הוא כמו אקס מיתולוגי...תמיד בתודעה וטומן בחובו זכרונות מרים לצד נוסטלגיות מתוקות...

מה עבר עלינו בחצי השנה האחרונה?

אני נורא מתחרטת שאין לי את ההרגל הזה לכתוב פה משהו, אפילו הכי קטן וטריוויאלי, בסוף כל יום...

אני מאבדת זכרונות שיכלתי לשחזר הרבה יותר בקלות אילו הייתי מצליחה להביע אותן על הכתב מיד לאחר המעשה.

בגדול? חצי שנה בעולם אחר...כאילו נותקתי מהקרקע היציבה שלי ונחתתי בפלנטה זרה ואוטופית ואז בבת אחת נותקתי והתעוררתי מהחלום.

יש בזה משהו מעניין, כי כמה ששם הכל היה חזק ועוצמתי, התנתקתי בחיתוך נקי ומיידי. אין לי שום צורך לחזור, לדבר עם האנשים שם, לחוות את אותם הדברים שנית...מתקדמים לדבר הבא.

לגור במשך חצי שנה בארץ הגמדים שטופת השמש, לצד בריכה ואנשים שלא יודעים דאגה מהי ומצד שני לא מפסיקים להתעסק בזוטות כאילו היו מרכז חייהם, זה ממצה. זה בום חזק בראש ונעלם כמו שהוא בא ואפילו לא ממשיך להדהד.

חוץ מדבר אחד ויחיד...המקום הזה, הצפיפות האנושית הזו והאינטנסיביות אילצו אותי להבין מה זה להיות חלק משניים.

ואורי...עליו אני מודה למקום הזה, על ההבנה שלפעמים שגרה זה טוב מבחינה אחרת לגמריי.

הכל התחיל בצורה כל כך טיפוסית לי, סתם סטוץ, סתם משהו שהיה אמור להשכח ביום למחרת..

ואז משהו בסיסי וגולמי בתוכי גרם לי להלחם עליו...להלחם כמו חיה, בשיניים.

בכלל לא הבנתי למה..למה יש לי צורך כזה לגרום לו להבין שאני לא סתם עוד סטוץ. אגו? תחרותיות?

או שפשוט הבנתי מי הוא ושזה לא עוד בנאדם שיכול להכתב ברזומה שלי ולשכח.

כל החיים אני במצוד תמידי אחר משהו חדש, משהו מרגש..

ומה שעוד לא חוויתי זה ההרגשה הזאת, שלמרות מי שהוא ולמרות מי שאני ואיני, דברים מסתדרים.

לחזור הביתה ולדעת שמחכים לך שם..כי אוהבים אותך. 

להיות עם בטחון כל כך עמוק בקשר שלא משנה מה תעשי, כמה רע תתנהגי, כמה ארס ייצא ממך, הוא יישאר.

ואני אשאר.

ולי זה קשה..אני בורחת מזה כמו מאש. היו רגעים שהרגשתי כמו נמר בכלוב, שבא לי לפרוץ את הסורגים ולברוח מהבית הזה, לצאת לחופשי.

ולא עשיתי את זה, התאפקתי, נשארתי ואני מודה על זה.

יכלנו להעביר ביחד שעות...שעות של צחוק לא נורמלי שכבר אי אפשר לנשום, שעות של שקט נפשי למרות שהשגרה הכתה חזק כהרגלה.

סיפרתי לו דברים שלא סיפרתי לאף אחד מעולם ובתמורה זכיתי להבנה שלא זכיתי לה מעולם. 

התחושה הזו, שלא משנה מה הוא איתך, זה שווה הכל. זאת התחושה שהיה שווה להלחם בשבילה.

ולראות אותו צומח נפשית ורגשית מול העיניים שלי ובהנחיה שלי...כל כך הרבה בזמן כל כך קצר.

ואז הוא טס לחצי שנה..וזה בסדר. וזה לא משגע אותי כמו שזה יכל לשגע אותי כי אני יודעת שטוב לו ושהוא רצה את זה.

ואני בכלל לא מסוגלת לחשוב בכיוון של מישהו אחר...כי לא משנה מי ומה, להביא את זה מאפס למקום שבו היינו זו עבודה של חודשים אם לא של שנים.

ובשום מקום אחר בעולם זה לא יכול לעבוד כל כך חלק כמו ב-5 חודשים של מגורים משותפים, של ימים שלמים ביחד.

ועכשיו שוב שגרה...שיכולה לטמטם אותי.

אבל יש כבר את היעד הבא..שוב אירופה, שוב לעבוד ואני כבר לא יכולה לחכות.

ואיכשהו שוב סתם פוסט של כמה מילים בשביל שהבלוג לא יימחק, הפך לחפירה.

והייתי צריכה לישון ממזמן...

"כולם אומרים שאת מוצלחת ושיש לך כשרון

והם אומרים שקוץ בתחת זה כמו עצם בגרון

והם אומרים שזאת מקלחת ונותנים לך סבון, ועוד סבון, ועוד סבון..."