הבלוג שבסוף היקום

בשעת ערב מוקדמת, שכל אדם נורמאלי רק מתחיל לאכול קינוח (ואני כבר בקינוח השני)...

אני יוצא מהחדר במטרה לעשות משהו. אבל ברגע שאני עובר בדלת, אני שוכח מה זה... איך שהוא זה תמיד קורה לי, ואז צריך להתחיל לחשוב לאיפה באמת רציתי ללכת! אני מצאתי דרך קלה לפתור את זה, במקום לחשוב אני פשוט הולך למטבח, הרי רוב מה שאני רוצה נמצא שם. ותמיד אחרי שכבר לקחתם איזה משהו לאכול והבאתם אותו לחדר, אתם פתאום נזכרים שבכלל הייתם צריכים ללכת לשירותים!

מצבים כאלה לא ממש נעימים כי בדרך כלל צריך להתלבט האם אני צריך לסיים את האוכל ואז ללכת לשירותים, או קודם ללכת לשירותים ואז לאכול! בדרך כלל הטבע עונה במקומי ואני נאלץ לעשות את מה שרציתי לעשות, ולדחות את האוכל.

אז היום שהגעתי למטבח כבר ידעתי מה אני רוצה לעשות, וזה לא היה אותו הדבר שרציתי לעשות לפני ששכחתי אותו. היום רציתי לאכול! אבל לא סתם אוכל, עוגה (ולא סתם עוגה! עוגת קצפת עם שקדים! [קצת הרבה קלוריות, אבל זה לא מה שיעצור אותי!]).

פתחתי את המקרר הייתה לי התלבטות קשה. שתי תבניות היו במקרר, וידעתי שבשתיהן יש עוגות. ששאלתי את אמא שלי איזו אחת זו העוגה המבוקשת, היא לא רצתה לענות (כמובן שלא, היא יודעת שאם היא תגיד לי העוגה לא תישאר במקרר להרבה זמן). בסוף פשוט בחרתי בתבנית העליונה, זו הייתה העוגה שלי.

אמא שלי כמובן רצתה לחתוך את העוגה, כדי לדאוג שאני לא אגמור הכול (מה שלא ממש עובד, היא תמיד עושה את זה ובסוף היא לא תמיד נמצאת שם כדי לשלוט בי). אז שאלתי את אמא שלי כמה היא כבר אכלה מהעוגה, התשובה הייתה צפויה: "רק חתיכה קטנה". אמא שלי לא יודעת ליהנות מהחיים, כל פעם שהיא אוכלת עוגה היא לוקחת חתיכה בגודל של רבע מהחתיכות שאני לוקח (וזה לא רק בגלל שאני לוקח חתיכות גדולות).

כאשר הסרנו את הנייר שמגן על העוגה, חתיכה גדולה הייתה חסרה, אמא שלי כרגיל קפצה על אבא שלי בקריאות קרב (או ליתר דיוק: "כמה כבר הספקת לאכול?!/ תראה את הבטן שלך!/ כל דבר אחר"). אני לא מאמין לה, היא בטח אכלה את העוגה ועכשיו היא מאשימה את אבא שלי, או שהיא בכלל מכינה תמיד עוד עוגה לעצמה ואוכלת קצת משלנו רק כדי שנראה שהיא אוכלת משהו. אם היא לא הייתה אוכלת זה כבר היה חשוד.

למקרה שאתם רוצים לדעת, העוגה הייתה טעימה. למרות שאמא שלי נתנה לי כמות ממש קטנה, אני מרגיש שאני לא צריך עוד (זו בכלל עוגה משמינה, אני לא צריך עוד. [תקשרו אותי לכסא, או שאמא שלי תצטרך לעשות את זה]).