מתגלגלת מזיכרון לשגיעון, בתוך זהות שבורה.

כל שיר שאני שומעת אני נזכרת בו, נזכרת בשנים האלו, נזכרת שאסור לי להתאהב.לא שוב.

כשאני מרגישה רע אני מעדיפה להיות בחושך אז אני מכבה את האור וחוזרת למיטה. מגבירה את השירים ועוצמת את העיניים.

הוא פשוט ברח,אפילו לא טרח לסגור את הדלת...כל הרוח נכנסת דרכה,מזכירה לי שאני לבד.שהוא אף פעם לא היה.

נשמעת הלימה בחלון ואני כבר בדרכי לבדוק מה גרם לרעש. מרימה את לשון הבריח ונותנת דחיפה קטנה לכיוון החוץ...וזה מוצב מולי.אתה, כל פעם עם אחרת. אתה אומר שזה נגמר איתן אבל אתה מוכיח לי בכל פעם מחדש שזה לא נכון.

זה לא קרה בכל משך שלושת השנים , אז זה לא יקרה עכשיו. נשבעתי שאני לא אתאהב, הייתי בטוחה שאני אעמוד במשימה...אבל זה קשה, במיוחד שאתה כלכך קרוב אליי.

אנחנו מדברים לפחות 5 שעות ביום, אתה פשוט לא מקל עליי. אתה איתי, אתה לצידי כל הזמן הזה אבל רחוק מתמיד. קרוב אבל רחוק.

כשאני נשכבת על הגג ומסתכלת על השמיים, אלה שבאותו הזמן היו מלאים באבקת הנצנצים...כל כוכב הוא זיכרון בפני עצמו.

כמה זכרונות יכולים להווצר משלוש שנים.

זה לא קרה, זה לא קורה וזה גם לא יקרה.

פשוט נבוכים אחד מהשני, ממש כמו זוג ילדים קטנים שמתאהבים בפעם הראשונה, אבל השוני היחיד בסיפור שלנו הוא שאין אהבה, יותר נכון, שאסורה להיות.

לפעמים אני חושבת לעצמי, אולי דווקא יש מצב שבאיזשהו מקום,הוא כן מרגיש דבר או שניים, ואז מורידה לי את הביטחון המחשבה שהאהבה שהייתה לו כלפייה בחיים לא תשווה לאהבה שיש כלפיי.

אני לעולם לא אהיה במקומה, לעולם לא אהיה במקום שהיה לה. אני לא אגיע לשם. כמה שאני מטפסת על ההר, למעלה,אני מבחינה שהפיסגה רק מתרחקת במקום להתקרב.

אני צועדת קדימה אבל נשארת במקום.

הפוסט הזה נכתב ב-‎יום ראשון ‎16 ‎דצמבר ‎2007, ‏‎23:02:54 ופורסם רק עכשיו.

מה קרה מאז? קרו הרבה דברים מאז...למשל, נהיינו חברים.

מוזר, הזוי ובלתי ניתן לעיכול...

פעם קראתי לו "הידיד הכי טוב" ועכשיו השם השתנה ל"חבר" .

עכשיו יש הרבה פחות דברים להגיד אחד לשני, עכשיו התחלנו להתבייש אחד מהשני...זה לא אותו דבר.

אני יודעת שמתישהו זה יגמר, ומה אז? מה אז נעשה?

"מידידים אפשר לצאת חברים אבל מחברים אי אפשר לצאת ידידים"

אני לא רוצה שמה שהיה לנו יגמר או ישתנה,למרות שהכל כבר השתנה.

זה כלכך מוזר לי.

עכשיו אני צריכה להסתכל עליו במבט שונה, כי הוא...הוא כבר משהו אחר.