האם אני עדיין האדם הכי קרוב אלייך?

אולי עדיף שאתן לך לענות,

כי אתה טוב בלהגיד לי מה שאני רוצה לשמוע.

אבל האמת?

כואבת, כואבת כל כך..

אני יודעת שאני לא,

שהגבול בין אהבה לשנאה הוא דק כל כך..

אז אולי אחרי הכל אני אשמה,

שלא שמרתי עלייך חזק מספיק.

אבל מה איתך?

נכון שתמיד ניסית לתפוס אותי,

אבל תמיד זה היה אחרי שכבר נפלתי,

אחרי שכבר קיבלתי את המכה.

קשה לי.

קשה לי כל כך..

זה נהפך למועקה, במקום להיות משהו טוב..

אם פעם היה עולה לי חיוך דבילי כל פעם שמשהו היה מזכיר אותך,

עכשיו רק נשבר לי הלב מלשמוע את השם שלך, גם אם הכוונה היא למישהו אחר.

וקשה לי כי אני אוהבת אותך, שלא יהיו אי- הבנות.

אני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי בחיים..

אבל חייבים להודות,

אתה כל הזמן אומר לי ש "אין לי חיים בלעדייך"..

אז כדי לדעת אם זה הדדי, ניסיתי לשאול את עצמי את אותה שאלה.

"האם אני אוכל לחיות בלעדייך?"

ופאק, אני כן. ועוד איך.

מיואשת מהחיים.